'אם תתבוננו בתצלומי לויין של המזרח הרחוק בלילה תבחינו בעצם גדול שבאורח תמוה אין בו אור. אזור חשוך זה הוא הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה. סמוך לחור החשוך והמסתורי כמעט הזה זוהרות קוריאה הדרומית, יפן ועתה גם סין מרוב שפע..

ואז, באמצע הכול, מרחב של חשיכה שגודלו כמעט כגודל בריטניה. מדהים כיצד יכולה אומה של עשרים ושלושה מיליון איש להיראות שוממה כמו האוקיינוסים.

קוריאה הצפונית היא פשוט ריק.." 

כך מתחיל ספרה של ברברה דמיק – ' אין מה לקנא'

ואין,

אין במה לקנא.

מה אנחנו בעצם יודעים על מדינה זו מלבד החלום של מנהיגיה להפוך אותה למעצמה גרעינית?

ספרה של דמיק נותן לנו הצצה נדירה ומרתקת על חיי היומיום בקוריאה הצפונית דרך סיפורם האישי של ששה עריקים, אזרחים מן השורה- המתאהבים, מקימים משפחה, מטפחים תקוות, חלומות, שאיפות ונאבקים כדי לשרוד במציאות הקשה.

חיים אפורים ונטולי צבע כנופה הדהוי והאפרורי של המדינה הקומוניסטית, העומדים בניגוד כה חד וחריף לאותיות האדומות המעטרות את שלטי התעמולה המצויים בכל מקום ולדיוקני שושלת השליטים המתהדרים בחוצות בשלל צבעים מלאי חיים.

שושלת  שלא מכבר קם לה דור שלישי שמייסדה קים איל סונג שהציג עצמו כאל ובנו קים ג'ונג- איל היה בנו של האל. 

קים איל סונג לימד את הקוריאנים כי מקור כוחם נובע מהכפפת רצונם הפרטי לרצון הכלל . אסור שרצון הכלל יהיה שבוי בגחמות הציבור מתוקף הליך דמוקרטי כלשהו. וכדי להגשים אידיאל זה, על בני עמו לצעוד ללא עוררין בעקבות מנהיג מוחלט ונצחי  - הלא זה הוא עצמו.

הוא יצר את פולחן האישיות שזועק מכל פינה ופינה בצפון קוריאה המתהדרת בפסלי ענק של מנהיגיה, קריאת בתי ספר ואוניברסיטאות על שם המנהיג, ספרים, שירים, מחזות וסרטים המהללים את המנהיג הדגול.

לא זו בלבד אלא שכל אחד ואחד חייב היה לענוד על הדש השמאלי קרוב ללב סיכת נוי ועליה דמותו של המנהיג, ולתלות את דיוקניהם של האב ובנו על קיר חשוף לחלוטין בבית ולדאוג לניקיונם של התמונות מידי יום.

שטיפת המוח מתחילה מגיל הינקות בה נוהגים המורים לשיר לעיתים תכופות לתלמידים הרכים את השיר 'אין לנו מה לקנא בעולם'-

'אבינו, אין לנו מה לקנא בעולם,

את ביתנו חובקת מפלגת הפועלים

כולנו אחים ואחיות

גם אם ים להבות יאיים לבלוע אותנו,

אין סיבה לפחוד, ילדים.

אבינו כאן.

אין לנו מה לקנא בעולם'

בין שלמדו מתמטיקה או מדעי הטבע, קריאה, מוזיקה או אומנות למדו התלמידים כי עליהם לכבד את ההנהגה ולשנוא את האויב (יפנים, אמריקאים)

אחד הפזמונים שלימדו בשיעור מוזיקה נקרא "לירות ביאנקים הממזרים":

אויבינו האמריקאים הממזרים

המנסים לכבוש את מולדתנו היפה

ברובים שאני מכין במו ידי

אהרוג אותם בום, בום, בום.

האוכלוסיה בצפון קוריאה מדורגת על פי הנאמנות הפוליטית ומקובצת לשלושה מעמדות מרכזיים – מעמד הליבה, המעמד המהסס והמעמד העוין.

כמעט ובלתי אפשרי לצפון קוריאני ממעמד נחות לשפר את מעמדו. כל שינוי במעמד החברתי הוא כלפי מטה בלבד. מי שהוגדר כבן המעמד העוין נידון להישאר בו לנצח.

אסור למעוד.

לכל אחד הייתה כתובת קבועה ויחידת עבודה. ושתיהן כרוכות בחלוקת המזון. מי שעזב את הבית לא קיבל אוכל. התושבים לא העזו לבקר קרוב משפחה בעיר סמוכה בלי היתר נסיעה. ללא מסמכים הולמים אדם יכול להישלח למחנה עבודה, או להיאסר או לאבד את מקום עבודתו.

 אלו חיים תחת דיקטטוריה עניה מפוקחים ע"י מנגנוני ביטחון אימתניים שמדכאים כל התנגדות בעוצמה. כל פעילות נגד המשטר גוררת אחריה תוצאות איומות ליוזם, לבני משפחתו ולכל קרובי המשפחה הידועים.

 אין אינטרנט ושידורי הרדיו והטלויזיה מכוונים לתחנה ממשלתית יחידה שמקרינה ללא הפסק שידורי תעמולה ששוטפת את מוחם של צפון הקוריאנים  עד עצם היום הזה ללא כל הפוגה כדוגמת השיר 'צעדת הרעים' – 'אנו חיים במדינה סוציאליסטית בלי דאגות למזון או ביגוד/הבה נזקוף את הגב וניישר מבט גאה אל העולם'.

עריצות ששולחת זרועות תמנון חונקות בכל רבדי החיים של תושביה כבלבוש, תספורת, מיניות, נישואים, עבודה, לימודים ועוד  ומחייבת אותם לכללי התנהגות ללא כל דופי.

חיים בצל פחד מהלשנה הנתפסת כנורמה ומתוגמלת ע"י הרשויות. אמירה שיכולה להיאמר בהיסח הדעת או בבדיחות עלולה לשלוח את האדם להגליה למחנה מעצר בהרים. קריאת עיתונות זרה,  או פליטת בדיחה על גובהו של קים ג'ונג-איל היא החמורה מבין הפשעים ודינה מאסר עולם.

על גילויי חיבה בפומבי נענשים.

אין תרבות חיזור ונישואים רבים הם עדיין פרי שידוך.

אין חופש.

הצער בקוריאה הצפונית הינה חובה פטריוטית ולא זו בלבד אלא שמידת כנות הצער מפוקחת בקפידה ע"י הקבוצות העממיות (אינמינבאן) לא רק במעשים, אלא גם נאמדת בהבעות הפנים וצליל הדיבור.

העתיד תלוי ביכולת לבכות במות המנהיג – עצם הקיום עומד בסכנה לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה מקצועית . זאת שאלה של חיים ומוות.

לאחר מותו של קים איל-סונג, לוח השנה שונה ע"י הרשויות בפיונגיאנג וספירתו החלה משנת הולדתו בשנת 1912 – כך ששנת 1996 נקראת צ'ושה 84.

קוריאה נשרה אל מחוץ לעולם המפותח ושקעה לתוך חשיכה תרבותית וכלכלית , משהתמוטטה ברית המועצות שספקה לה דלק זול.

תהליך ההתמוטטות התחיל להתגלגל. ללא דלק וחומרי גלם זולים בתי החרושת הפסיקו לייצר, המטבע הקשה אזל , פחת יבוא הדלק, ייצור החשמל פסק. בלעדיו הפסיקו לעבור מכרות הפחם שספקו חשמל. בהיעדר חשמל, קטן הייצור החקלאי. המזון הלך ואזל. העובדים לא קבלו שכר, מערכת הבריאות כשלה, הרעב פשט בארץ. אנשים התרגלו לעקוף גוויות ברחוב. אנשים הוצאו להורג על גניבה שולית תמורת כמה שקיות אורז.

היכולת לשאת את הרעב הייתה לחלק מחובתו הפטריוטית של כל אדם במדינה ושלטי פרסומת שהוצבו בפיונגיאנג הצהירו: 'הבה ונאכל שתי ארוחות ביום'.

כל זה ועוד עמד בסתירה חריפה לתעמולת השלטונות באזרחים להאמין כי העולם מקנא בהם.

כשהגיע רגע ההתפכחות כפי שתיאר אחד העריקים  ג'ון-סאנג היה זה רגע אדיר של התגלות עצמית, כמו להחליט  לחדול להאמין באל.

כעיוור שמאור עיניו חזר אליו.

הייתה זו התפכחות מאשליה כוזבת שהם חיו במדינה הכי טובה ומושלמת בעולם - הגאה בארצות. שבזבזו את חייהם לריק כאותה חשיכה שחיו בה.

 שיש חיים אחרים נטולי פחד ופיקוח – חיים של חופש.

חיים חדשים במדינה חופשית - דרום קוריאה.

עם זאת, השינוי לא היה פשוט. הם נולדו מחדש בעולם חדש ומוזר לגביהם בו הם למדו איך ללכת מחדש.

אין במה לקנא בצפון הקוריאנים אלא רק לרחם עליהם שהם מחמיצים את החיים

במלוא הוויתם -

שאינם יודעים מהו חופש..