כותרות TheMarker >
    ';

    אז אני אלך לקצה העולם

    המסע הרגלי לסנטיאגו דה קומפוסטלה ולקצה העולם

    0

    סנטיאגו דה קומפוסטלה

    7 תגובות   יום שלישי, 5/6/12, 18:38

    3 יוני.  משפחת העולים לרגל, הכוללת את דוק' אוסקר, יוסף, סילביה, ברברה ואני עוזבת את האכסניה האחרונה לפני סטיאגו.  הקשרים ביננו בימים האחרונים ממש כמו משפחה.  משהו חזק שקושר  ביחד. 
    צוחקים בפעם המאה מהבדיחות של אוסקר והבנות מתארות את הלילה הנפלא שהיה להן  כששלושתינו נוחרים בלי הפסקה.
    מתחילים לרדת לכיוון העיר. 0730 בבוקר. גם ביום רגיל התנועה מעטה. ביום ראשון היא קרובה לאפס.  שקט מאד.  לאט לאט כל אחת מתכנס בעצמו.  הולכים ביחד אבל לבד.
    פה ושם עוד מישהו עם תרמיל על הגב.
    נכנסים לעיר, אני מרגיש כמו כניסה של רצי מרתון לאיצטדיון אולימפי.  זאת התחושה.  עשינו את המרתון שלנו.  הבנים 800 ק"מ והבנות כ-350 (התחילו בעיר לאון).  ההמונים אמנם לא מריעים, פה ושם זקן מברך בבואן קמינו אחרון.
    בערך ב-0830 מגיעים למתחם הכנסיה.  יוסף מתקדם מהר יותר, מגיע, נעמד כשהו כמעט לבד ברחבה הענקית מרכין את הראש על מקלות ההליכה שלו ונעלם עם עצמו.  ארבעתינו מגיעים כדקה אח"כ וכל אחד בתוך עצמו.  שקט. דממה מהולה בצינה של בוקר.
    הקתדרלה מדהימה וענקית, הרחבה לפניה ענקית אף היא ואנחנו למעשה לבד.  שתי נשים לא מוכרות מגיעות אלינו.  אחת מאד יפה. מחבקות כל אחד מאיתנו חיבוק חם ואומרות באנגלית - עשיתם את זה. כל הכבוד.
    שלושתינו, אוסקר יוסף ואני מתחבקים והלחיים שלנו רטובות מדמעות.  לא אומרים כלום.
    הבנות מתחבקות בצד.
    מסתכלים על הקתדרלה העצומה יודעים שזו תחושה של פעם בחיים.  ההגעה הראשונה לסנטיאגו.
    עכשיו תור ה סמסים הביתה.  מילה אחת כתבתי: "הגעתי"

    נרגעים ועכשיו המשימה הבאה - לקבל את תעודת העולה לרגל, "הקומפוסטלה".
    הולכים למשרד הרלבנטי ונעמדים בתור.  מסתבר שכבר היו הבוקר לא מעט לפנינו ואנחנו מחכים כמה דקות.
    עכשיו אני מקבל את הטלפונים וה-סמסים החוזרים.
    כל אחד נכנס בתורו, רושם שם, משפחה, גיל, ארץ מוצא והמקום בו התחיל את העליה לרגל.
    החברה שהתחילו בצרפת, כמוני, זוכים ליחס מעט טוב יותר. נחשבים לעולים "האמיתיים"
    אני מציג בפני הבחור מאחרי הדלפק את "דרכון העולה לרגל" שלי, שכולל חותמות מכל המקומות שהתאכסנתי בהם בשבועות האחרונים ואשר מוכיחים שאני ראוי לקומפוסטלה.
    הבחור מסתכל שניה ואומר לי: "ברכות. דע לך שאתה הראשון שאני רואה מישראל, כל הכבוד" 
    "אני מאד שמח וגאה" אני עונה לו.
    חמישתנו יוצאים מהמשרד עם התעודות ביד.
    עכשיו זה רשמי. עלינו לסנטיאגו יש לנו תעודות.
    עכשיו צריך לחזור לתחושות אנושיות יותר ואנחנו מחפשים מקום לארוחת בוקר.
    מתיישבים ליד איזה מלון אבל מחכים ולא מגיע שירות.
    הולכים בסמטה היפה והעתיקה עוד כ-100 מטר ומתיישבים בבית קפה מפואר.
    יש קפה ויש ארוחת בוקר. אוסקר מזמין סיבוב מיץ תפוזים טרי ואני מזמין בקבוק קאווה.  הרווחנו את הקאווה לארוחת הבוקר ביושר.
    יושבים עד 1100 וחוזרים לקתדרלה לקראת מיסת הצליינים.
    המיסה מתחילה ב-1200 אבל הקתדרלה הענקית כבר צפופה וטוב שהקדמנו.  מתיישבים ומחכים.
    מאות אנשים, חלקם תיירים "רגילים", חלקם ספרדים בחליפות וחלק חברה כמונו, בנעליים גבוהות ועם התרמיל על הגב. כולם מחכים.
    כרבע שעה לפני ההתחלה מגיעה נזירה שמלמדת את כל הקהל העצום לשיר.  היא מנצחת על מקהלה ענקית.

    1200 הטכס מתחיל.  ברכות רגילות ותפילות בספרדית.
    הקהל העצום (מעריך אותו ב-500 - 600 איש, אולי יותר) יושב בדממה.

    בשלב מסוים עוברים לברכות לעולים לרגל לסנטיאגו. כולם מבורכים ומוחלים להם על החטאים (חטאי עד ל 3 ביוני מחולים !) ואז מקריאים את שמות כל הארצות מהן הגיעו היום לסנטיאגו:  גרמניה, איטליה, ספרד, הולנד, יפן, קוריאה ועוד ועוד.  כשמוזכרת ישראל וארבעת "בני המשפחה" שלי מסתכלים עלי, ידעתי שעשיתי את זה.
    ייצגתי את ישראל בקמינו.
    המיסה נמשכת והנזירה שרה בקול סופרן מדהים את השירים שילמדה את הקהל.  הקהל חוזר אחריה בפזמון החוזר.
    ועכשיו לטכס האחרון:
    גביע כסף ענקי (שוקל כ-60 ק"ג) נמשך בחבל ארוך לגג הכנסיה ומונף אל על משך כ-5 דקות, לקול נגינת עוגב עוצמתית.  הגביע עף מקצה אחד של הכנסיה לקצה השני ומפזר קטורת בכל החלל העצום.
    הרקע לאירוע - בעבר, העולים לרגל "לא הריחו טוב" בלשון המעטה וכדי לטהר אותם ואת האויר פיזרו קטורת בדרך הזו.  היום זו יותר הצגה מרגשת, כי בכל זאת  התקלחנו אתמול בערב.
    תם הטכס.
    נרגעים ויוצאים לסידורי היום יום.  בכל זאת צריך למצא חדר ללילה,  לאכול צהרים ולקנות קצת  מזכרות.

    במהלך היום פוגשים עוד המון חברה שאותם ראינו בשבועות האחרונים.  חיבוקים ונשיקות עפים כל היום.  גם אנה מארי ההולנדית מגיעה וכולנו שמחנו, כי היא היתה משהו כמו הצלע השישית במשפחה.

    בערב אכלנו ביחד בפעם האחרונה. לשם שינוי יין יקר (13 יורו לבקבוק...) ואכלנו גם "פולפו" שזה ספציאליטה מקומי בחבל גליציה, תמנון ענק על ה"פלנצ'ה"

    נפרדנו.

    ברגע זה אני והבנות סיב"ר בדרך לפיניסטרה.  38 ק"מ מהיעד האחרון

    בואן קמינו

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/6/12 22:01:
      you did it. your way
        6/6/12 22:05:
      you made it מ א ב ר ו ק !
        6/6/12 08:35:
      בואן קמינו ......................כל הכבוד על הדרך המרתקת שפרשת כאן בעבורנו..!
        5/6/12 22:39:
      מרגש. כל הכבוד.
        5/6/12 22:34:
      וואו. יישר כח. חיבוק חזק.
        5/6/12 22:25:
      מסע לא קל, כל הכבוד
        5/6/12 18:59:
      כל הכבוד, גיסנו, עשית את זה !!!! מאחלים המשך מוצלח. מחכים לפגישה, לתמונות ולסיפורים .

      ארכיון

      פרופיל

      יורם.אל-קמינו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין