את הוופל הכי טעים שאכלת בחיים שלך, אכלת בקיוסק של התחנה המרכזית, כשחיכית לאוטובוס, לחיפה.

וופל מצופה רגיל, באריזת צלופן.

וופל של אותה חברה בדיוק, כמו זאת של הוופלים שאבא שלך מביא מהשוק בקופסא משפחתית בכל יום חמישי. 

12 שנים בכל סוף שבוע אמא שלך שמה את הוופלים האלו בצלחת זכוכית, יחד עם התה או הקפה השחור של אחרי הארוחות. 

12 שנים שצלחת הוופלים נבלעת כמעט נעלמת בין הצלחות עם העוגות שאמא שלך מכינה.

כמעט הכול נשאר בצלחת. אחר כך היא מחזירה אותם לקופסא והם מתייבשים.

למען האמת אבא שלך כמעט היחיד שאוכל את הוופלים האלו, גם כשהם יבשים.

יום שישי בצהריים, סוף אוקטובר 1976, את מסיימת את הוופל, ומסתכלת על לוח הזמנים של האוטובוסים.

 בעוד רבע שעה יצא האוטובוס האחרון של יום שישי ואת תהיי עליו.

יכולת לחכות עד יום ראשון בבוקר, כמו שאמא שלך ביקשה, רצתה שתעזרי לה עם הבישולים לשבת. 

דווקא היה בזה המון הגיון, בהתחשב בזה שהלימודים מתחילים רק ביום שלישי, והשותפה המיועדת שלך למעונות אמורה להגיע רק ביום שני.

אבל בתקופה האחרונה ההיגיון הוא לא הצד החזק שלך.

בער לך לנסוע כבר מיום שישי לאוניברסיטה. 

בדיוק כמו שבער לך ללמוד באוניברסיטה חודשיים אחרי שסיימת תיכון. 

בער לך להיות כבר לבד.

 מה זה לבד בכלל, תיאורטית את יודעת מה זה.

אבל כמה אפשר להכיר בפועל את הלבד הזה, כשחיים  עם עוד עשרה נפשות בבית של שלושה וחצי חדרים.

לאנשים אחרים במשפחה שלך יש רגעים של לבד.

אבא שלך למשל נכנס כל יום לשירותים עם עיתון והטייפ הקטן עם הקסטה הנצחית שלו, של הזמרת דלידה,  ולא יוצא משם שעה, וכשאמא שלך צועקת עליו שיצא אז הוא מגביר את הווליום. כל הבית שומע אותו ואת דלידה שרים "פרולה פרולה" כשאבא שלך לבד.

אחותך הקטנה אילנה משחקת עם עצמה מחבואים, ומתחבאת שעות מאחורי הוילון בסלון, עד שנמאס לה מהלבד שלה והיא יוצאת ומספרת לכולם שלא הצליחה למצוא את עצמה.

אצלך הלבד זה בעיקר הרגעים הקצרים של המקלחת בערב, שתמיד נקטעים כי "יש עוד אנשים בבית".

האוטובוס עוצר בתחנה, את עולה ומתיישבת בספסל אחורי, ליד החלון.

מתוודעת סוף סוף ללבד שלך.