אני והסופרת יושבות זו לצד זו. בצד שלי - הפחד, בצד שלה - המעשה. "אז את חושבת שאני צריכה לכתוב ברצינות?" השאלה ישבה לי בבטן כל היום. "לא" היא מיהרה לענות, "כלומר"... "רק אם".... החום עולה לי מן החזה אל הפנים. אני לא מצליחה לשמוע, לא מבינה מילה. מה זאת אומרת לא, כמה מהר שלפה את הביטול. אני שמה את האצבע על דופק בוחן המציאות שלי ומחליטה לברר: "לא הבנתי מה בדיוק אמרת", אני אומרת, מנסה לשוות לקולי יציבות. היא מבהירה ופעימותיו של הלב מתאזנות במהירות. דיברה על סיכום השיעור שאנחנו יושבות בו כעת. בטח שכדאי לכתוב. מפנה אותי אל סדנת כתיבה יוצרת שהלכה אליה. שולחת אותי עם שמה. אני מבררת את כל הפרטים. מדשנת את הקרקע בכמה תירוצים. הקהל, הלו"ז, הכסף וזה, את יודעת. כמה היא מהחבר'ה שלנו, אני תמיד חושבת, אפילו למדה בדיוק את אותם הדברים שאני למדתי, גרה בקרבת מקום, נורמלית כל כך, מבינה עניין, בגובה העיניים. והנה שני ספריה כבר מונחים במדפי החנויות. היא עובדת במקום שאני יודעת שלעולם לא אגיע אליו. לא בדיוק עניין של ערך עצמי, סתם מעין שיתוק. פחד. מפני מה? להיחשף? להתחייב לאומנותי? לחזור ולעבד את הכתיבה כפי שמקלפים פצע? להיראות ילדה בעולם של גדולים? כל הדברים האלה הם כמו צעדים על סיפה של תהום. הרגל נשרכת וכמה גרגירי חול נופלים פנימה. אבל גם עכשיו אני חוששת להביט אל האפלה. לא רוצה לדעת. מבטיחה שביום אחר אביט. תמיד מבטיחה. מסרבת להניח את המילים הנכונות במקום הנכון ומתרצת בכך שאין מילים שיכילו, שיהלמו. *** הילד ואני שוכבים על המיטה שלו. באתי לביקור של שעה. לא דיברנו שלושה שבועות. אני די רגועה. גם הוא. אין התרגשות כיוון שמשהו מת, לפחות לזמן זה. אני נכנסת לשירותים וחושבת אם כדאי לעשות את ההכנות הנדרשות לסקס. מה שיהיה יהיה, אני פוטרת. זה לא באמת חשוב לי. אנחנו מדברים על כלום. וגם שותקים. בוהים בתקרה. מנומסים, אבל לא באמת מתעניינים. הילד מחליף את הבייגלה בצ'יפס. סותם את חוריו. אני שומעת את עצמי מדברת ופתאום מבינה שאני מתאמצת ואפילו אין לי צורך פנימי בכך. שותקת קצת. הוא זורק משפט או שניים. שקט. אני שמה לב שבקושי הסתכלנו בעיניים. בזוית העין רואה את עפעפיו מאדימים. "רוצה ללכת לישון?" "כן." אני נועלת את סנדליי. מדברים על כלום בדרך לדלת. מחבקים חיבוק עדין, רגיש מדי, חיבוק שומר מרחק. אני יוצאת לרחוב ונזכרת שלא שלחנו לי את הקובץ של שיעורי הבית שעזר לי בו קודם. קליפת שום. אני פותחת את המכונית בעזרת השלט וחוצה את הכביש. *** "לא הבנתי אם כתבת לי פרוזה או שירה או כתיבת אדריאנה. את כותבת יפה. את משוררת? במפתיע אני רוצה לקרוא עוד. התכתבי?" לפני אחת עשרה שנה הזמין אותי למדבר, לדירתו שהייתה גם דירת המדריכה הקרובה שלי. זה היה יום ההולדת שלי. היא לא הגיעה, פאק בתיאום. בטיול לילי חם הוא סיפר לי על הסיקסקים. כיצד הם חגים בשמיניות מעל הקן כדי שלא יבחינו בו. כיצד הם מדמים צליעה כדי להרחיק את האויב. הוא כתב לי ברכה על פיסה מדף פוליו. משהו על לידות מחדש. בציון התאריך כתב "אין לי מושג איזה יום היום", את החודש, ואת השנה הלא נכונה. שכבנו. שכבנו שוב כעבור שנתיים. "נראה לי שהייתי יכול להתאהב בך". ונדמה לי ששכבנו גם שנה אחר כך. או משהו כזה. את סיפור הסיקסק סיפר לי שוב. שכח שכבר עשה זאת. אז כך הוא משכיב אותן? מה שבין לבין חסר משמעות עתה. עבורי. הגיח פתאום ממעמקי הנוכחות הוירטואלית המדומה. כתבתי שוב. חזרתי אחורה ומצאתי את המילה "במפתיע". לא כעסתי, רק נזכרתי ביהירות. זו שהילכה עלי קסם בעבר. וחשבתי שלא יזיק להעיר על כך. מוותרת על השתיקה באין כורח תקשורת יומיומית מחייבת נימוס. אין תשובה. *** האפורים מעוררים בי אי שקט. כמו להתפכח באמצע נהיגה ולא לזכור כיצד הגעתי לכאן. איפה הייתה דעתי מונחת עד כה. ולחוש בסכנה באורח סביל. כלום לא קורה. יש בוקר, יש לילה. שעות הערות והשינה אינן דבקות דווקא בשני זמנים אלה. יש עבודה, לימודים, שיחה, אבל אין עקביות. הקרוב קיים בפעוט, הרחוק במה או במי שבעבר היה בית. במילים אחרות, אין התבוננות אמתית על ההווה, אין נוכחות. זהו! אני לא נוכחת. מצאתי מילה מדויקת. והנה, לרגע קצר, אני כאן.
|