פעם אחת לפני כך וכך זמן סיפרה  בתי ( 15 ) שישנה סדרה מאוד טובה שכדאי מאוד לראות.

היא חובבת סדרות מושבעת בעוד שאני חובבת סרטים מושבעת.

אז היא הראשונה שהמליצה לראות את הסדרה של "דוקטור האוס" וראתה אותה כמה פעמים ולא הצטרפתי אליה כי

http://www.youtube.com/watch?v=C154HMuRGbY&feature=relmfu

בשעות הפנאי כשאני בבית ולא נמצאת  מול המחשב - אני או קוראת או רוקמת.

סרטים אנחנו רואות יחד.

וכך יצא שלא הצטרפתי אליה לראות את הסדרה הנ"ל.

אח"כ הייתי באמצע משהו והלכתי לחדר להביא דבר כלשהו והצצתי אל המסך בשעה שהיא ישבה שם וצפתה בסדרה ועמדתי מאחוריה והתבוננתי יחד איתה ואחר התיישבתי ועד מהרה התחברתי אל הדמות ואל הגאונות המחקרית ואל הריחוק הנישא ואל הפרפקציוניזם ואל ההומור הסרקסטי.

כל -כך נשאבתי אל הדמות עד שפלטתי כמתוך חלום:  "אויש... כזה גבר אני צריכה".

לאאאא ! היא צעקה פתאום בקול גדול ועצרה את המחשב הסתובבה אלי ואמרה בקול תקיף לא ! את לא צריכה כזה גבר, אנטיפת, שקוע בתוך עצמו, גאון מטורף, נטול חברים וזוגיות לאורך שנים ארוכות.

את יודעת שמלבד עבודה מצליחה, אין לו חיים מלאים רק הוא והמוזיקה שהוא אוהב.

את צריכה גבר שיהיה רגיש אליך, שייתן לך, שיהיה לו אכפת מימך, שיהיה שם עבורך ושלא יהיה איש בודד השקוע בתוך עצמו.

נבהלתי מהעוצמה ומהאמירה הסתכלתי עליה המומה.

לרגע שתקתי לא היה לי מה לומר לה.

גמגמתי משהו ביני לבין עצמי שהוא ישתנה עם הזמן, אולי  ילמד להיות רגיש, אולי יגלה אמפטיות , אבל אחר חשבתי: איזה מחיר אשלם עד שיגיע לזה ואם יגיע לזה?

וכמה קצת אקבל תמורת כל כך הרבה שאתן לו.

ומה אם אני טועה בהעדפה שלי והבת שלי צודקת ?

http://www.youtube.com/watch?v=KToL82bwBc8