הוי.. ארץ אהבתי..מה אני אגיד לך? מה? קצת לא נעים לי לדבר ישירות, למה, את מבינה, גדלתי על לאהוב אותך בלי תנאי, בלי אבל, בלי תמורה, לתת בלי לבקש... אבל לעיתים,  מתגנבת ללב מן תחושה כזו של ייאוש. של מיאוס. של באסה ,מאיך שהכל נראה, כמביטים טיפה'לה מקרוב. אז אל תכעסי  אם אני קצת אשחרר פה קיטור. חייב, אחרת אני אתפוצץ מבפנים...תקשיבי...

את יודעת, תמיד כשאני בחו"ל, נגיד, אני מה זה מגן עלייך ועלינו. חבל לך על הזמן. שליח של הסוכנות היהודית פראייר לידי. אני הרצל, בן גוריון, ז'בוטינסקי, הישראלי היפה, הגאה, הזקוף, האמיץ, מלא ההדר, אור לגויים. אני מספר לכולם על כמה שטוב פה, וכמה יפה וייחודי. מספר על הנופים שלך, על הצבעים והריחות, אבל הכי הרבה אני מדבר בשבח האנשים. האנשים שמרכיבים אותך. אותנו. אני מספר שאין אנשים כאלה בכל העולם. ולעיתים, בלהט השיחה והתיאור, אני ממש מאמין במה שאני אומר. שאלו האנשים הכי חמים ותומכים ביקום. שכולנו בסופו של יום ערבים זה לזה. אכפת'ניקים איש כלפי רעהו. שונים, אבל חרף השוני- אוהבים. שפה אין לבד. שאם אתה בצרה אז יש מי שיעזור, שייגן, שיסייע, שידריך, שיוביל ושייחלץ. כי כאלו אנחנו הישראלים. חברים. בלתי אמצעיים. מחבקים. לא כמו האירופאים והאמריקאים הקרים האלו.

אנחנו עם אחר.

אבל משהו פה מפריע. מנקר. מעיב על היום יום, ומתפורר לנו מול העיניים. כל הזמן גונבים אותנו. גונבים אותנו בגז ובחשמל, בטלפון ובאינטרנט, בסופר ובמכולת, ובכל חנות ובכל שירות כמעט. ומי גונב אותנו? שכנים שלנו. חברים שלנו. אנחנו. גונבים זה את זה וזה מזה. גונבים את החלשים, העניים, הנדכאים, חסרי היכולת. גונבים את ניצולי השואה הישישים, גונבים את כבשת הרש. גונבים ופושטים את העור ממי שרק ניתן. אפילו את הקופה הציבורית גונבים לנו. המושחתים. מיהם? אנחנו בעצמנו. אפילו את הנשיא שלנו ניסו לגנוב בחברת התעופה הלאומית שלנו. חארות. נו מה? אולי עם, שעוד בחיתולי היווצרותו, עת ברח ממצרים, עשה לעצמו "קופה" מהרכוש ש"השאיל משכניו" אל לו להתפלא?! אולי אומה שמתהדרת ביעקב (אבינו) כאביה –האיש שגנב את בכורתו מאביו העיוור, ומאחיו התמים, אל לה להשתאות אל מול המציאות?!

מה יהיה, תגידי יא מדינה? מה? אנשים מעלימים מיסים, מתחמקים משירות צבאי ואזרחי, מעשייה למען הכלל, ומחובות אזרחיות פשוטות. כמה אפשר? איך נחזיק ככה מעמד? איך?

העבודה בשדות כבר מזמן לא עברית, ובבנין גם לא. בזקנינו מטפלים מלוכסני עיניים ועבדים מהודו ומכוש, וכולם מרמים את כולם. עוקצים ועושקים איש את אחיו.

הכסף מושל והערכים לעזאזל! את מבינה? פתאום נוצרו אצלי בקיעים.  יש לי ספקות.

למה תחושת הגועל מצויה בכל. אפילו בפוליטיקה. בהנהגה! יש לנו מאה ועשרים נבחרים סך הכל. זה לא הרבה! היית מצפה שיהיו באמת מורמים מעם, ומה? איזה מורמים ואיזה נעליים!! בפוליטיקה כמו בכדורגל- כבר אין מפלגה ואין סמל. אין דרך  ואין חזון. והאידיאולוגיה- יוק! מי זוכר ת'מילה הזו בכלל?! אידיאו מה???  איפה שנותנים  יותר- לשם הולכים.  היכן שהאתנן גדול יותר -שמה יושבים. הון אישי, פרסום, כח, שררה, עשה לביתך, ג'ובות, ג'ובים, ג'וב טוב הכל טוב. רוקחים דילים כמו במאפיה. מבלפים כמו שחקני פוקר. גונבים את דעתנו,  ואפילו למצמץ כבר חדלו.. איפה המנהיגים ההם שאמרו מה שחשבו ולא מה שיועצי תקשורת, שמנוניים ורודפי בצע, שמו בפיהם?

הפכנו עם ככל העמים. אמריקה זה אכן פה. אבל לא לטובה.  אדם לא עוזר לאדם בצרה, כי תכל'ס מפחדים. מישהו מת- שימות! מותקף- שיותקף.

 איך נשפכים פלגי שיכר כאן ... אצל הנוער הכוונה... על הסכין על הסכין... ודקירות נעשו עניין של מה בכך. מעין ספורט משחרר לחצים שכזה. תעסוקה לחופש הגדול וללילות הקיץ החמים.. בהם שום דבר אינו קורה...  מה לי ולזה? אם אתערב ודאי שאפגע. ומי ישמור עליי אם אעיד? המשטרה? הצחקת אותי. לגרש שני ילדים רועשים מפארק בערב קשה להם. אז להגן עליי? עשי לי טובה. עדיף לא להתערב. שלא יבולע לי. 

עבריינים עילגים, שכל מה שמעניין אותם זה כסף, לא רעות או חברות או מדינה, עושים פה כבתוך שלהם, מצפצפים על החוק, יורים בשוטרים, גונבים מחלשים, דוקרים, אונסים, רוצחים, מחסלים, מאיימים, סוחטים ומשחיתים את הנוער. ועל העם הזה אני עוד מספר לכל העולם שהוא עם  אכפתי דואג וחם??

 את מי אני משלה תגידי לי? את מי?