בקומה השניה שבבניין בפינה יש דירה עורפית שבה גר החבוב. החבוב זה תואר של כבוד שזכה בו מאז שחזר מסיני אי אז בשנות השבעים אחרי שנרגע שם שנתיים מהבלאגנים שהלכו בהודו כמה שנים קודם לכן. החבוב היה הראשון שטייל בהודו, הרבה לפני הגל החזירי של היום, קצת אחרי פולו.  לחבוב יש אצטבה ועליו מונחות חידות שהוא אסף במשך השנים להדגים פתרונות שנאספו במשך הדורות.  יש למשל את החידה עם הברזל המעוקם, שנראה כמו שלוש חתיכות אבל הוא בעצם חתיכה אחת מסובבת.  דברים כאלה.  הוא שם שם גם את הצ'ילום שלו, ליד הספר של ברהיניגווטה, אבל זה כי לפני הכל הוא פשוט מסודר. יש לחבוב גיטרה מהסרטים, אדומה וצהובה כמו אש שנשרפה והוא בכלל לא מנגן. הוא גם לא מרשה לי לנגן עליה, אומר שאני לא ברמה.
תמיד כשאני בא הוא מספר לי דברים שאני כבר יודע, רק בצורה אחרת. באתי אליו אחרי שחזרתי מטבריה, טעיתי בדרך ונקלעתי לכפר ערבי.  עצרתי ליד ילד ושאלתי אותו איך נוסעים  לטבריה  והוא שיחק אותה לא יודע עברית.  רציתי לזרוק לו משהו בערבית אבל לא יצא לי כלום, רק קללות וסלנג בשקל.  לא מוזר, שאני יודע לגמגם בצרפתית ובספרדית ולפעמים קצת באנגלית, ואין לי מושג ירוק-חאקי איך אומרים למשל  אני רוצה בערבית?  אז אחרי שחזרתי מטבריה זה היה לי בראש ונכנסתי אליו ואחרי שהוא הראה לי את הצ'ילום על המדף שאלתי אותו מה דעתו על זה, שחוץ מאלה שהיו במודיעין או עכשיו בשב"כ אף אחד לא

יודע ערבית  מינימלית ואנחנו אחרי הכל במזרח התיכון, שקועים עד גרוגרותיינו בשכנים דוברי ערבית.
החבוב ליטף לעצמו את הזקן הלבן בגב ידו והנהן. אני זוכר פעם אחת בסיני, הוא פתח, ישבנו על החוף איזה חודשיים. כבר ידענו מי ומה על כל אחד שם ואותנו הכירו בכל הסביבה. הוא החווה באדנות על החזה שלו. אותו זמן היה הבלאגן עם רייכמן שסיפרתי לך אבל קרה שם גם משהו אחר.  היו כמה עובדים שגרו בכמה אוהלים לא רחוק מאיפה שאנחנו ישנו.  יום אחד כשרצינו לתפוס טרמפ על הכביש הטנדר שלהם נעצר לידינו ואחד מהם מזמין אותנו אליהם למאהל.  הייתי עם חבר שלי ואמרתי לו וואלה אלי, למה לא.  אז עלינו על הטנדר ונסענו איתם.  הגענו למקום לא גדול, כולה כמה אוהלים מסודרים בחי"ת ובאמצע מדורה קטנה עם, איך לא, פינג'אן וקפה שחור.  כל הבדואים שחיו שם הגיעו לברך אותנו, להגיד שלום.  התיישבנו כולנו במעגל.  עכשיו אצלם, יש להם קטע כזה, שכולם שותקים.  בדיוק הפוך מאצלנו שכולם מקיאים

מילים כל הזמן.  אצלם יושבים בשקט וכשמישהו מדבר כולם מקשיבים לו. אף אחד לא יחתוך אותו באמצע, לא יקטע.  פתאום אתה קולט כמה אתה אהבל, החבוב נזכר, כשבאמת מקשיבים לך אתה קולט שוואלה אין לך באמת מה להגיד. אז אתה מחפש קצת תעסוקה והנה לא הספקת לשאול אם למישהו יש סיגריה וכבר יש לך אחת מודלקת בפה.  זאת גישה של כבוד.  אחרי כמה זמן הם החזירו אותנו עם הטנדר, אני זוכר שכשאלי ואני ירדנו והאוטו נסע הסתכלנו אחד על השני, אף אחד לא הוציא הגה כמה רגעים. וואלה, אמרתי לו בסוף, יש לנו מה ללמוד. החבוב נשם נשימה אחת, ארוכה, עמוקה, לבטן ואז לחזה ואז לעוד מקום

שכבר לא ראיתי והסתכל עלי כאילו עכשיו תורי להגיד משהו.  תגיד, שאלתי, איך אומרים בערבית אני רוצה לנסוע לשם, והצבעתי לשם. החבוב הסתכל עם האישון שלו לתוך האישון שלי, הצביע על עצמו ואמר אנא בידי ואז הצביע לשם ואמר יא רוח.  סבבה, הנהנתי.