אחד החלומות הגדולים ביותר שלי, היה לשחק בקולנוע הקזחסטני. שנים חלמתי להיות שחקנית ראשית בסרט קזחסטני עטור ממון ושחקני חיזוק מאתגרים.

והנה, לפני מספר ימים, בעודי יושבת על סביח אצל "עובד" ומעשנת סגריה דמיונית, קבלתי צלצול טלפון מהסוכן הפקיסטני שלי.

"שרונה, תאמיני או לא, אבל את מועמדת לאוסקר הקזחסטני בקטגוריית שחקנית ראשית!".

בעודי שומעת את מילותיו המצמררות, נפלטה חתיכת חציל מפי, וצווחה איומה הגיחה מגרוני השבע:

"דיייייייייייייי, אנלא מאמינה שזה קורה! החלום עומד להתגשם!!", נשארתי המומה ופעורת לוע.

לאחר 6 שניות נטשתי את  עובד-ZONE כל עוד נפשי בי וכ10 דקות לאחר מכן, הייתי כבר בביתי והרמתי טלפונים לכל העולם ואחותו. קודם כל לאחותו.

כולם אמרו לי שיצפו בשמחה בתחרות שתתקיים ביום חמישי הקרוב. הבעייה הייתה שאת הערוץ הקזחסטני ניתן לקלוט רק במצריים.

תוך 6 שעות, ארגנתי כרטיסי טיסה לכל המשפחה והחברים וכמובן חדרים במלון הכי זול שקיים שם.

סאמכ, מה קרה?

יום רביעי הגיע. קבלתי שמלה מדהימה שמעצבת העל העותמנית הכי מפורסמת בעולם עיצבה במיוחד עבורי, ולאחר 4 מדידות ותוספות בד, הרגשתי שאני מוכנה כבר לצעוד מחר על השטיח האדום אש.

יום חמישי. אני יושבת באולם טקס האוסקר. מצומררת. והנה, מגיע הרגע בו מכריזים מי תהיה זוכת הקטגורייה לשחקנית הראשית.

"בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, נבחרה לא אחת מאשר..."

זהו. בטח לא יגידו את השם שלי. די. זה נגמר. צריך מזל נו. ואוו, מה אני עושה אם קוראים לי עכשיו?! יו! אני רועדת. רגע מה זה, אני משתינה מפחד. אלוהים!

ואז, אני שומעת:

"שרונה!!קומי!! נרדמת עם כל הסביח בפה יא פוסטמה!!"

עובד מביט בי בהלם, לוקח ממני את שארית הפיתה הנגוסה ומעניק לי בקבוק מים.

"שתי, שתי מותק. התעלפת פה ולא ידענו מה לעשות. אז פלפלנו לך קצת את האף ומיד ביצלנו אותו. מזל שהתעוררת".

קמתי בבהלה ולאחר 10 דקות לא נראתה שם דמותי.

גם כן העובד הזה,

סיבח לי ת'חיים.