0
השבוע שייטתי בכביש החוף אל חיפה. עיר שמעולם לא התחברתי אלייה יותר מדי. הכל מסובך שם מדי. עיר תחתית,עיר על ההר,עולים.יורדים,נמל,ימאים. דתות מעורבות. כל זאת לצד מפרץ מרהיב. גנים בהאים מהממים.פלפל נפלא וכמובן הדרך לעכו העתיקה, ראש הניקרה והצפון המוריק. נקראתי לחיפה הפעם בשל אסון. מישהו, צעיר למדי שנולד וחיי כל חייו בחיפה מת ולא בנסיבות טבעיות ומתקבלות על הדעת. הלוויה נערכה בבית הקברות העירוני נווה דוד , ממש בכניסה לעיר. לראשונה מצאתי את עצמי בלווייה בחיפה. הסתקרנתי. הרי מדובר בעיר הפועלים, העיר החילונית בארץ. "מה לה ולדת?", תהיתי. הייתה זו הלוויה המחפירה שראיתי בימי חלדי. המנוח הוצא מביתן עלוב הישר למקום הקבורה . מקום מאורגן ומכובד להספדים לקהל שהגיע לא היה בנמצא. המנוח נקבר בקיר החומה בקומה השניה מתחת לכביש הראשי. לשמחתי בודאי לא יוטרד מרעד המכוניות החולף כשני מטרים מעליו. משהוכנסה הגופה לגומחה שבקיר סגרו את הפתח הריבועי אנשי החברה קדישא עם אקדחי סיליקון , בעוד הקהל ההמום נועץ מבט בלתי מאמין במחזה. פתק מאולתר הנושא את שם המנוח עם שגיאה הודבק על הפתח. האבלים שהגיעו עם זרי פרחים נאלצו להניחם על הארץ . כח המשיכה בודאי היה מובילם לשם, לו היו מנסים להצמידם אל פתח הקבר. דברי ההספד נאמרו ליד הקבר והקהל , רובו ככולו הזיל דמעה. גם אני. "אין קברים פנויים נורמליים בבתי הקברות בחיפה. רק למי שמשלם עשרות אלפי שקלים", התלחש זוג קשישים לצידי. מסתבר שכך הם פני הדברים. דקות אחר-כך מצאתי את עצמי משייט במנהרות הכרמל המודרניות והמושקעות. שיא הטכנולוגיה והפאר התחבורתי, בכל קנה מידה. בואכה נווה שאנן בלטו מרכזי הקניות החדישים והעמוסים. ממסכי הפלזמה בלט שוב ושוב מראהו של הפרופ דן שכטמן מהטכניון המפורסם של העיר בטקס קבלת פרס נובל בכימיה באוסלו. מרכז תעשיות המדע במורדות הכרמל המערבי זהה לחלוטין לסאניוייל וסן חוזה שבעמק הסיליקון בקליפורניה. לא הרחק משם נבנה אצטדיון הכדורגל החדיש והמדהים של העיר, בו תשחק מכבי חיפה המופיעה לא אחת בליגת האלופות של אירופה. מרחק מאות מטרים בלבד משם נח לו בגומחה שבקיר ימים ספורים צעיר אחד. הוא מת מסיבות לא טבעיות. הוא נולד וחיי כל חייו בחיפה. משפחתו הענפה חיה בעיר יובל שנים. לצד הקידמה והפאר בהם מתהדרת חיפה הוא יסתפק בקבורה בגומחה שבקיר מתחת לכביש. מתחת למכוניות, למשאיות ולאופנועים.
"הוקרת תודה" של רשויות העיר חיפה הרואות קדימה, אך מתן כבוד אחרון לאדם לא נמצא בסדר העדיפות שלהן.
|