כל האהבות כולן...
אמא של טל, גננת, מאמנת אישית להעצמה בקבוצת יוזמות.
מאמינה באהבה, בגמדים ובפיות.
מאמינה בחינוך ובשינוי שמתחיל מבפנים.
מאמינה שכל אחד יכול לעשות שינוי בחייו, שלכל אחד מגיע להיות מאושר, גם לך.
בבלוג שלי תפגשו אותי דרך ספורים על הדרך שלי ועל האהבות בחיי. מזמינה אתכם להתרווח, להרגיש בבית ולקרוא עם הקפה.
החיים הם ספור בתוך ספור בתוך ספור בתוך ספור.. והסוף תמיד טוב.... אם עכשיו לא טוב, סימן שעוד לא הגעת לסוף הסיפור...
פוסטים אחרונים
- בחזרה למילים 6/11/10
- מסיבת יובל 7/5/10
- יומן מסע 26/3/10
- מהמרחקים 1/3/10
- תרקדי 23/2/10
- שיר נבואי קוסמי 3/2/10
ארכיון
גבולות רבותי גבולות...
בשנים האחרונות אני כבר נזהרת מלומר את המילה הזאת. גבולות. היא מפחידה הורים, מאיימת עליהם... נשמעת כאילו שמים על הילד אזיקים ומובילים אותו כנגד רצונו אל מקום שהוא לא רוצה להיות בו. גדל לנו דור של ילדים חרדים להורים חרדים שמפחדים מהם. לפעמים אני מוצאת את עצמי שואלת הורה אחרי שהוא מתאר תאורים מעוררי אימה על איך ילדו מגיב כשהוא אינו מקבל את מה שהוא רוצה, את השאלה הבאה: אתה זוכר שהוא רק בן 4? האם אתה מבין שילד בן 4 או 5 או 6 אינו יכול לנהל בית שלם? זה לא הגיוני שיהיה לו הכוח להפיל בית שלם על יושביו וכולם יסתובבו עצבניים למלא את רצונותיו? מפחדים מהצרחות שיבואו אם זה לא יקרה. הולכים על ביצים כדי לא להעיר את המפלצת... הלו? מה קרה? הוא ילד ואתם ההורים... אל תעשו הכל כדי למנוע עימות - להיפך - אם צריך להיות עימות, שיהיה ובתנאי מעבדה תלמדו את הילד/נער להתמודד עם תיסכול. איפה אתם רוצים שילמד זאת - בביה"ס? כשהילדים צוחקים עליו? איך הוא ירכוש בטחון בסביבה? בעצמו? אם כל הזמן הוא ינסה להזיז את החוקים, יעשה מניפולציות על הסביבה? בחיים האמיתיים זה לא עובד לפי החוקים של הבית. מניפולציה = הפעלה כשהילד שלכם מפעיל אתכם זה אומר שהוא עושה מניפולציות - וזה יכול להיות "אבא תעשה בשבילי", "אני לא יודע, לא מצליח", תצילו אותי - מניפולציה שאם אתם נופלים אליה אתם משדרים לילד שהוא באמת לא יכול לבד, שהפחד שלו אמיתי. כשהילד שלכם צורח צרחות שמפעילות את מנגנון רגשי האשם - וזה מתחיל - אני הורה לא מספיק טוב, אני לא נמצא איתו מספיק שעות עד שאני כבר נמצא איתו אני לא רוצה להכנס איתו למלחמה. וכן הלאה... מליון ואחת שיטות. הילדים מתמחים בלהפעיל את ההורים שלהם. זה מה שהם עושים מהרגע שנולדו. לומדים איך עובדת המכונה הזאת שקוראים לה "אמא" והמכונה השניה שקוראים לה "אבא"... אופס - לחצתי על הכפתור הזה והוא נבהל... בוא ננסה שוב.. מוכר? או אמא היא אמרה לי/עשתה לי/ לקחה לי.... תגידי לה.... מניפולציה שבדרך כל מוציאה מאיתנו את השדים ומביאה אותנו עד הקצה והילדים נהנים להחזיק את החוטים שלכם ולשחק. האוירה בבית לא נעימה ואתם בתחושה של איבוד שליטה. לא חבל? זה הרבה יותר פשוט מזה - מי שרוצה יכול להגיע אלי ואני אתן לו אישור להיות ההורה בבית... להחזיק את זכות הוטו - לומר לילד "כי אני אמרתי" - לא על הכל צריך להתווכח... לא הכל פתוח למשא ומתן. הילדים שלכם צריכים הורים. הם צריכים לדעת איפה הגבולות שלכם ועד שלא תשימו אותם ותהיו עקביים בהם - הם ימשיכו לנסות - הורות זאת החוויה הכי כייפית שאדם יכול לחוות - הזדמנות פז לצמיחה - הלוואי ויותר הורים פשוט יהנו ממנה - שיותר הורים יבינו שאם הם שמים גבול ברור זה לא הופך אותם לרעים אלא לדמויות משמעותיות בחיי ילדם. גילה מאמנת להורות משמעותית |
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יש לי תיאוריה מאיפה הגיעה טשטוש הסמכות ההורית,
אנשים היום לא רוצים לעבוד קשה, רגילים לצרוך הכל באינסטנט,
ואילו הורות היא סזיפית, עקב בצד אגודל ולא תמיד התוצאות ניכרות מיד,
וצריך להתמיד. בעיקר בנושא גבולות
כי זה מעניק לילד ביטחון ואמון ורוגע נפשי.
נכון שלא תמיד נעים לעמוד מול ילד בוכה ומשתולל, אבל זה רק בגלל
שהילד נורמאלי ובודק שהגבול עדין שם, זה הכל.
כשההורה בטוח בעצמו, הוא לא יילחץ מסצנות כאלה,
ולאורך זמן הסצנות הללו יפסיקו.
אבל נסי לשכנע את אלה שרק רוצים "קצת שקט" ומוכנים לקנות אותו בכל מחיר,
אפילו במחיר וויתור על הילד (הם לא יודעים זאת, כמובן)
לא ניתן לדרג פעמים תוך 24 שעות.
מסכימה עם כל מילה.
אוהבת המון
שלך שרי
"מי שמוותר לילד, מוותר על הילד! "
איתך גילה בכל מילה.
הדור של היום?
לא!!!
ההורים של היום.
רק צריך להבין את
כללי המשחק..:)
גילה
תודה
:-)
בקר טוב ליאור,
תודה על התגובה המושקעת... ניכר בך שאתה בעינינים..
אני רוצה להגיב על שני דברים...
בהחלט אני מסכימה עם הדברים שאמרת בנושא הטלוויזיה ורוצה אפילו להרחיב אותם ולהתייחס לעמימות הרגשית שנוצרה אצל אנשים. יש חומות על הרגש ולכן כשעושים ממישהו בדיחה זה כבר לא מזיז לאף אחד.
אני זוכרת את עצמי כילדה יושבת בסרט הקרקס של צ'רלי צ'אפלין עם אבא שלי ובוכה... אולם שלם צחק - אני בכיתי כל הסרט... זה היה נורא עצוב בעיני... (אני הקיצוניות השניה...).
הנושא השני הוא נושא האחריות ההורית -
יש בהחלט נטייה לצפות מהמערכת החינוכית ש"תתקן" לנו את הילד... בלי שההורה יבין שללא שיתוף פעולה שלו אין לנו כמעט אפשרות לעשות שינוי...
ללא הכללות - יש יותר הורים שכן מוכנים לשתוף פעולה ושכן לוקחים אחריות - אבל אחוז ההורים המפונקים גדל משנה לשנה. ולא בכדי אני אומרת "ההורים המפונקים" כי זה ממקום של אוזלת יד - יש יותר ויותר הורים חרדים ומותשים שלא מאמינים ביכולתם לעשות שינוי.
בכל מקרה - כל זמן שאנחנו עדיין במערכת סימן שעדיין אנחנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים -
למרות הקשיים שמעמיסים עלינו מלמעלה...
מורים טובים עוזבים את מערכת החינוך לא בגלל המשכורת...
שלום לך גילה,
הדברים נכונים, נכונים מאוד,
וגם דברייך בתגובה הקודמת - לגבי "הנחתות" מגבוה על אנשי השטח,
ואני כבר כתבתי על כך פעם בתגובה בבלוג של mikelda , כתבתי בהקשר של לימודי קריאה וחשבון, אך ידוע לי שהבעייה קיימת גם בחינוך לגיל הרך.
לגבי נושא הפוסט, ראשית אני רוצה להציג דעה שהיא אולי לא כל כך מקובלת: הבעיה שאת מתארת - הייתה קיימת תמיד, ואיננה מאפיינת רק את התקופה שלנו. מקובל אמנם לומר, שפעם היה הרבה כבוד למורה, להורה, אך אני זוכר היטב מילדותי שהדברים לא היו תמיד כך. לעיתים אני שומע אנשים מדברים על "הילדים של היום" - ואני היכרתי את האנשים האלה כשהיו ילדים, ואני יודע שהם עצמם בכלל לא התנהגו בכבוד כלפי מבוגרים וכלפי חבריהם, ובעצם - אם נתבונן בחברת המבוגרים, נראה הרבה חוסר כבוד, חוסר סובלנות, ואלימות.
אמנם בעבר הסממנים החיצוניים של הכבוד היו מודגשים יותר, אך אין בכך כדי ללמד על היחס האמיתי של אנשים אלה לאלה.
עם כל זאת - אין ספק שהטלויזיה כיום, הנשלטת על ידי מבוגרים, מעצימה בקרב הילדים את הגישה של "מה שאני רוצה באותו רגע - זה מה שחשוב!" הדוגמא הקיצונית ביותר היא "פספוסים", ואתמול צפיתי בערוץ 2 או 10 בכמה קטעים מתוך "המופע של מיקי גבע" - הקטעים שראיתי התרכזו בלעג לבחורות שמנות. היו גם חיקויים של כל מיני מפורסמים - ללא כל סאטירה, כל הבדיחות היו על כך שההוא נמוך וההוא שמן וכו'. וזה רק בדרן אחד מבין הרבה בדרנים שכל ההופעה שלהם נסבה סביב לעג למראה חיצוני, העלבות והשפלות.
אנו, המבוגרים, נמנעים מלשאול את עצמנו מה באמת טוב ויפה ומצחיק, ומה ריק ורע. אנו נמנעים מלהתעלות מעל מה שעושה לנו הנאה של רגע. אנו נמנעים מעימות עם עצמנו, עם ליבנו. אז... פלא שאנו פוחדים, חרדים, מבועתים מעימות עם ילדינו? פלא שאנחנו לא מצליחים להעביר לילדנו שהם לא חייבים לקבל כל דבר שהם רוצים בו באותו רגע? פלא שאנחנו מעדיפים להטיל את מלוא האחריות על מערכת החינוך? ואם אפשר לקחת זאת להקשר קיצוני יותר - בזמן שביתת המורים נכתב בעיתון על התעללות של ילדים בחתולים - ואני זוכר שברצינות גמורה דובּר שם על כך שזה באשמת השביתה, הנוער משועמם ואין לו בי"ס - אז טבעי שהוא יתעלל בחתולים, לא? כמה נוח לחשוב כך!
ותודה על הפוסט החשוב הזה,
ליאור
תודה על תגובתך...
העבודה החינוכית נהייתה קשה מאד. יש נתק בין המערכת שמנחיתה כל הזמן הנחיות חדשות לבין השטח שמתמודד עם סוג חדש של בעיות ולכן זה מאד קשה...
יש אנשים טובים במערכת והם נעלמים לאט לאט בגלל התיסכול יותר מאשר בגלל המשכורת...
וזה חבל...
גילה
תודה אלעזר על התגובה המענינת. אין לי ספק מדבריך שהיית הורה משמעותי לילדיך.
שני דברים... אין הכללה - יש תופעה הולכת וגדלה בחברה הישראלית (אולי גם בחברות אחרות... לא יודעת...) אני מניחה שאצלינו יותר בגלל אופי החיים והתחושה שאנחנו חיים על זמן שאול - אבל זה נושא לפוסט אחר.
דבר שני... כל הספרים/ סדנאות /בתי ספר להורות נולדו מהמצוקה ההורית ולא ההיפך...
משיחות עם ספקטרום רחב של הורים ואנשי חינוך יש קושי גודל והולך לעבוד עם ילדים והורים שעסוקים בבדיקת גבולות - מה שמצסיע על כך שהגבולות אינם ברורים יותר...
יום קסום,
גילה
שלום
תודה על הכתבה, ולנקודות המבט שלי.
אני מרגיש לא בנוח אל נוכח הגישה המכלילה את הכלל ואוספת תחת
אותה הגדרה הורים וילדים מכלל החברה הישראלית.
לדעתי רוב הילדים בארץ סופגים חינוךהורי ראוי תוך לקיחת אחריות ובגרות , נכון
שתופעת החידלון מהתמדדות עם ילדים מתרחבת , אך עדיין רוב דומיננטי.
לתפישתי כהורה היא לסייע לילדנו להתפתח לעצמאות ריגשית, חברתית, עיסקית ...
תוך מתן אהבה ואמפטיה.
כל נושא ההורות החדשה, הקורסים המרובים, וההכשרות בהן אנו מופצצים , אינם מדברים אליי. נכתבים אלפי ספרים, ומפותחות המון גישות שונות הבאות ללמד אותנו ההורים, את מה
שמובנה וקיים באופן טבעי ובסיסי אצל כל אדם.
הצלחת ההורות בחיי האישים היא , ילדים עצמאיים, בעלי כישוריים חברתיים.
אלעזר
יפה כתבת...
מערכת החינוך בקשיים גדולים היום ואחת הסיבות לדעתי הוא הכשל ההורי בתחום הכבוד. תחנך את הילד שלך כרצונך אבל ילד שלא מכבד את סביבתו, את חבריו, את מוריו - לא מכבד גם את הוריו ובטח שלא מבד את עצמו.
אם הורים היו מבינים את הקשר בין כל הפחדים והחרדות שילדיהם סובלים מהם לבין חוסר היכולת של הילד להתמודד עם תסכול לבין חוסר הגבולות בבית וחוסר היכולת שלהם לומר לילדם את המילה "לא" - אולי הם היו מוכנים לעשות את המאמץ ולעבור שלב במודעות שלהם...
תודה,
גילה
מי שלא שם גבולות לילדיו, לא אוהב אותם מספיק לדעתי..
(כמובן שרק איפה ומתי שצריך)
יפה כתבת!
הכשל במערכת החינוך מבוסס לדעתי לא רק על המורים ומשרד האוצר אלא בראש וראשונה על ההורים.
היום ילד לא מרוצה מרים טלפון מבית הספר/גן ו "אומר" את המורה/גננת להורה שלו. לא, זה לא שהמורה/גננת קדושים. הם גם סובלים משאר תחלואי החברה והשכר אבל ההורים לא יודעים לתת גב כי הם בעצמם לא יודעים להתמודד עם הקיסר/מלך/מלאך שגדל להם בבית.
ילדים דורשים מתנות או שלל דברים אחרים וההורים של היום שכניראה חושבים שהם לא "נותנים מספיק" אולי בגלל שעות רבות בעבודה או השד יודע מה הם כמו מערכות לסיפוק הצרכים של הילד.
את צודקת. צודקת לגמרי. ואין לי מושג איך אתם מתמודדים עם מצלמות וטלפונים סלולאריים ותביעות משפטיות וכו' שמגיעות מהורים שלא יודעים לחנך את ילדייהם ולתת גב למערכת החינוכית.
וכן. יש יוצאים מהכלל כמו גננות מכות ומורות מפלצות אבל אני משוכנע שזה אחוזון מתוך הכלל ואין להניח ממנו שהכל דפוק. (אני בדבר על בני האדם בתוך המערכת הזאת שלא בנוייה נכון)
אמינטה פורמה (Forma, 1998), שחקרה את מיתוס האימהות, טוענת שאימהות, כפי שאנחנו מכירים אותה היום בחברה המערבית, היא תופעה חברתית חדשה שהתחילה בתחילת המאה ה -19. עד אז, כמה דקות אחרי הלידה נלקחו התינוקות מהאמהות שלהן, בלי צל מחאה, והוסעו קילומטרים רבים עד לפרבר או לכפר, לבית אשה ממעמד נמוך יותר, שהיתה אמורה להניק אותם ולטפל בהם. התינוקות חיו שם שנתיים לפחות ולעתים קרובות שלוש, ארבע, חמש שנים. אמהות ביקרו את ילדיהם לעתים רחוקות.
*
גם הרעיון של אמא טובה משתנה מתקופה לתקופה. כעיקרון זהו מיתוס שצמח בהדרגה מסוף המאה ה -18 ונשאר אתנו בגרסה כזו או אחרת. היווצרות הדימוי של האמא הטובה קשור למגמה הולכת וגוברת לחבר בין האם לתינוק ולהפריד את שניהם מהעולם. יש בספרות ניתוחים היסטוריים של הדימוי ודיונים על תהליך היווצרותו. החוקרים מסכימים שהוא הופיע לראשונה במהפכה התעשייתית.
עד המהפכה הזאת לא נעשתה ההבחנה שאנחנו חיים במסגרתה, בין בית לעבודה. מקום העבודה היה בבית ועבדו בו הגברים, הנשים ומגיל מסוים גם הילדים. המהפכה התעשייתית הוציאה את העבודה מהבית. על הגברים הוטל לדאוג למתרחש בחוץ ועל הנשים הוטל לטפל בבית, כלומר, ליצור קן חמים ונפלא לילדים ולבעל החוזר מעבודה מתישה. התפקיד האימהי המחודש, שאפיינה אותו התמסרות לצרכים של הילדים והבעל, הוגדר קצת אחרת בכל כמה עשורים. הוא היה תלוי, למשל, בתפיסות כלכליות ופוליטיות.
הקריאה של ז'אן ז'אק רוסו לנשים צרפתיות, בספרו "אמיל" שיצא ב -1762, להחזיר את התינוקות הביתה ולטפל בהם, קשורה קשר ישיר, שהוא עצמו חושף, בהפחתה הניכרת של אוכלוסיית צרפת, שהתגלתה במפקדי האוכלוסין הראשונים שנעשו במאה ה -18 (Forma, 1998). רוסו, שחשב כי טיפול נכון בילדים יגדיל את האוכלוסייה והטיל את האחריות על הנשים, ביטא תפיסה כלכלית חדשה ולפיה יש קשר בין הון לאומי לגודל האוכלוסייה.
תפקיד האמא הטובה היה והוא עדיין תלוי מעמד. בתקופה הוויקטוריאנית היה הבדל בין אימהות בורגנית לאימהות במעמד הפועלים. אמא מלאכית, כזו שנשארת בבית, שיודעת לרקוד, לרקום, לשוחח, לדאוג לאחרים, אבל לא לתקציבים של משק הבית, שהיא א-מינית ונוטה להתקפי היסטריה, היתה אמא בורגנית. החברות בכת "האמא הטובה" היתה תלויה בשכרו של הגבר. מי שסבל, בעיקר, היו נשים ממעמד הפועלים, שהמשיכו לעבוד מחוץ לבית כדי לפרנס את המשפחה, אבל ציפו מהן שבכל זאת יהיו אמהות טובות.
למעשה, אף אחד לא עמד או עומד בדרישה החברתית לאמהות טובה. בתקופה הוויקטוריאנית, משפחות שכרו את שירותיהן של מטפלות, שחיו בבית המעסיקים, מה שאיפשר לעקוב אחרי מעשיהן. העניים השתמשו בהפלות או ברצח תינוקות כאמצעי מניעה, כי מספר גדול מדי של ילדים פגע ביכולת ההישרדות של המשפחה. גם היום, טענות הממסד המדעי, רופאים, פסיכולוגים וכו', שאמא טובה היא אמא השוהה הרבה עם הילד משום שזה טוב יותר לבריאותו הנפשית, אינה מונעת מנשים מהמעמד הבינוני, ומהמעמד הנמוך (בגלל עזרת המדינה), להפקיד את ילדיהם בידי נשים אחרות.
גם אם לא עונים היום לדימוי האמא הטובה, זה לא אומר שהוא לא מטריד את מנוחתנו, גורם לנו לפעול בצורה מסוימת או גורם לנו להרגיש אשמה.
הסיבה היא שהדימוי הזה מופץ באופן אגרסיבי על ידי אמהות, שממלאות בלי דעת ומתוך אמונה פנימית עמוקה, את תפקיד המחנכות והמפקחות על הנשים. מפקחים ומחנכים נוספים הם המוסדות: רופאים, אחיות, כותבי מדריכים, פסיכולוגים, מרצים בחינוך. יש ביניהם כמובן אמהות, אבל גם אבות שאמא טובה בבית מועילה להם.