וכשאני חושב עליך, כשאני נזכר, כשאני מוקף באחרים, לו רק ידעו כיצד הכל בי מזדקר ומזדקף, ואני לא מדבר על זקפה במכנסיי, אני מדבר לא רק על הזקפה במכנסיים, אני מדבר על נסיקה של הלב. אני מספר לך על העור שמצטמרר, על המבט שמתאבך ועל חולצה שמספיגה את אגלי הזיעה שגולשים על חזי ושבתוכו, מאחורי סורגי צלעותיו, את קיימת ושרירה, כשאני חושב עליך.

אני נוגע בך במחשבה כשאת רחוקה, אני נוגע במחשבה – שהיא את – בלבי, אני נוגע בך בלב רוטט שהוא אני גם כשאינך.

אבל כשאני מדמיין שעזבת, מתקמטת חולצתי וזיעה ניגרת על פניי, ואהבתנו מתחדדת וגוועת במבט עיניי בזינוק אחרון של חיים המכים בגופו של גוסס על ערש דווי. כשאני חושב עליך לא מחכה, אני מאבד את מחשבותיי ואותי.

אמרת שעודך מאוהבת למרות שהגיע הזמן ללמוד לאהוב ואני רוצה שתדעי: עזיבתי נטולת משמעות לא כי הבטחתי שאשוב, אלא כי כמו אותו ילד מתבגר ומאוהב אני לוקח אותך אתי. כשאהיה רחוק גם במחשבותיי לא אחליפך באחרת כי הן את, כי תפחנה את נשמתן אם לא תחכי, כי לו רק יכולתי לקרוע את חזי ולהראות לנו אותך מאחורי סורגי צלעותיו; כי למרות שלא המצאנו את הגלגל והתאהבו לפנינו ויתאהבו אחרי שנעלם, אפילו אם נפנה זה לזו עורף בבוא העת ועולמנו יתרסק על סלע המציאות וייסדק, אחרי שמיצי מרה ייסוגו ומילים שאסור לומר יפרצו וישקטו, את ואני אותנו לא נשכח.