כותרות TheMarker >
    ';

    המקום של bonbonyetta

    דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
    למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
    תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.

    0

    ה"ואדי"

    85 תגובות   יום שישי , 8/6/12, 10:20

    ''

    ה"ואדי"

     

    זוכר אבא יקר שלי איך ניסיתם אתה ואמא להעסיק ולשעשע אותי ואת אחותי גם כשלא היה בדיוק איך ובמה? איך לקחת אותנו כ"פרס" לחולות להתגלצ' בדיונות (זה היה פרס ראשון וממש לא לעיתים קרובות), ותמיד זכרת למלא את הכיסים הענקיים במכנסי החאקי עד הברך שלך בסוכריות טופי? כמובן שלא שכחת את הכובעים, המימייה, וחלילה וחס את בת לווייתך הנצחית המצלמה....?

     

    '' 

     

    זוכר איך יום אחד הגענו ולזוועת ליבנו כולנו לא היה לנו יותר "ואדי" ? רק עקבות מכוערים עד אימה ודורסניים של טרקטור ענק שגילינו בחולות הלבנים הבתולים, שנשדדו לאור יום. אני בכורתך בכיתי בהלם ממאנת להינחם "פירקו לנו את הואדי" מלמלתי בשוק, בלי יכולת להפסיק, ושום טופי כבר לא עזר לנו.

     

    לפני זמן מה, ביומולדת רבה שלי, חשתי פתאום צורך למתנה, מתן, קבלה של משהו גדול יותר ממה שיכול לקנות כסף, וכבר לא בטוחה אם רציתי לקבל או לתת. יותר מכל חשתי פתאום כגחמה בלתי נשלטת, צורך וגעגועים לחוש שוב חולות לבנים נקיים עד האופק, להתגלצ' בואדי, לחוש אותם חמים-קרים באצבעות, נקיים ללא לכלוך זיהום ועקבות של הדורסני מכל, האדם. (סיפרתי על זה ב"פירקו לי את הואדי").

     

    נסענו אני ואחותי לחולות בית  ינאי, אחרי כמה נסיונות נפל ל"חולות" אחרים שהיו לעג לרש לעומת מה שזכור לנו שהיה אז. שם פגשתי משהו קרוב למה שהיה אז לתפארת ממש ליד הבית שלנו, אלא שה"ואדי" שלידנו היה ענק ולא ראו דבר עד לאופק, גבעה אחר גבעה....חלום.

     

    בעצם אבא עשינו את הגליצ'ות עשינו לכבודך, היינו שם יחד אתך בלבנו, ואני בטוחה שהיית אתנו בדרכך שלך, ברוחך. קנינו בירה שחורה, הרמנו פחית לזכרך שחי קיים צועק ובועט ותמיד אתנו, כל יום יותר מתמיד. מקווה שאתה גם רואה את התמונות, שתהנה מהן, היכן שאתה, וצירפנו לך למזכרת גם תמונה כזו – מפעם.

     

    עוד משהו אחד קטן, האמת, אתה בטח יודע הרי, שעשיתי זאת גם קצת בשביל עצמי.

    הגעגוע, הזיכרונות, הכאב, והחיוכים שלנו כעת. אתה כבר חופשי, ללא הגבלות זמן גוף ומקום, אבל תמיד בכל דקה אתנו, בכל כך הרבה דברים קטנים שלא תיארתי לעצמי. מקוות שגם אתה נהנית.

     

    אחד הדברים שלמדנו ממך היה לדעת להסתכל על דברים גם מעבר "למה שרואה העיין", כשאתה עם עיני הצלם הנצחי שלך, רואה כל הזמן דברים שאחרים לא שמו לב אליהם בכלל, וממך ומאמא למדנו שהדברים הטובים המסעירים המקוריים וה"שווים" ביותר בדיוק כמו שאומרים - נותנים, ומקבלים, ללא כסף.

     

    את הואדי והמרחבים שהיו לנו אז לא יודעת אם יש עדיין באיזה מקום, וזה שהיינו בו אינו משתווה לו. חבל שאין הערכה אליו ולמקומות שכמותו, ושהם נמכרים ונסחרים כלאחר יד, כשהם כבר כה נדירים, ואין דרך חזרה.

    אף אחד אינו שם לב יותר לואדיות.

     

    ''
     

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    ''

    ''

    איש אינו שומע ומקשיב יותר לואדיות.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (85)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/1/14 20:38:
      פוסט מרגש
        23/6/12 13:54:

      איש אינו שומע ומקשיב יותר לואדיות.

       חבל.

      אני בטוחה שיש.

        20/6/12 20:49:

      צטט: Dolce Vita 2012-06-17 13:56:20

      פוסט של געגוע למה שהיה ושל חגיגת מה שקיים... יפה כתיבתך עד מאד ויפות התמונות!

       

      תודה, מקווה שזה יעשה משהו בלבבות של עוד כמה, שיעריכו יותר מה שעדיין נותר...

        17/6/12 13:56:
      פוסט של געגוע למה שהיה ושל חגיגת מה שקיים... יפה כתיבתך עד מאד ויפות התמונות!
        17/6/12 08:57:

      חיוךבונבונייטה
      חתיכת זיכרונות.
      כתבת יפה מאד מאד!

        16/6/12 20:18:

      צטט: דוקטורלאה 2012-06-16 16:03:28

      חזרתי. מחשבי הצטרף למחשבים הרבים זכרונם לברכה. רק היום באו והרכיבו עבורי את הנכס החדש שכל המשפחה עמלה להשיג עבורי. נהניתי לקרוא על הוואדיות שרבים רבים "התגלשו" פעם, וחזרו ישר לאמבטיה או לטוש,ושלא תלכלך לי את כל הבית!

      ברוכה השבה דוקטורלאה 

        16/6/12 16:03:
      חזרתי. מחשבי הצטרף למחשבים הרבים זכרונם לברכה. רק היום באו והרכיבו עבורי את הנכס החדש שכל המשפחה עמלה להשיג עבורי. נהניתי לקרוא על הוואדיות שרבים רבים "התגלשו" פעם, וחזרו ישר לאמבטיה או לטוש,ושלא תלכלך לי את כל הבית!
        16/6/12 04:45:
      מקסים בונבוניטה. שמתי לב שכאשר חוזרים למקומות בהם היינו ילדים אחרי מרחק של זמן, פתאום כמבוגרים הכל נראה שונה. מקבל משמעות אחרת. תודה רבה
        14/6/12 18:43:
      איזה נוסטלגיה. פעם היו דיונות גבוהות בראשון היינו עושים שם פעולות עם תנועת הנוער.. היום יושבת שם ראשון מערב
        14/6/12 14:34:

      כן.... תסעי שוב... בכל אזור נחל אלכסנדר... יש חורשת אקליפטוסים ליד הנחל... או צפונית למכמורת... אם תסעי בכביש הממשיך לכיוון מלון מיראמר (לשעבר) אחרי חוף מכמורת תגיע לשמורה מדהימה... יש שם גם חוות סוסים "החווה של אליק" ושם ברחבי השמורה יש שיחים ירוקים כאלו העשויים חוטים חוטים ארוכים... בצבע ירוק כהה... שכילדים היינו מטפסים עליהם ומקפצים... כי הם גמישים... עולים ויורדים עולים וירדים כמו דהירה על סוס... אנחנו המצאנו את השם... ילדי מכמורת. 

      צטט: bonbonyetta 2012-06-12 23:01:21

      צטט: טומבוי 2012-06-09 09:09:32

      כבת מכמורת ..... מבינה אותך לחלוטין....אנחנו גם קפצנו על שיחי סוס בשמורה שמעבר לכביש....(-:

      ספרי ....מה זה שיחי סוס בשמורה מעבר לכביש, ואיך אפשר לקפוץ עליהם? את רוצה לומר שהייתי ליד שמורה ולא ידעתי....?

      ראיתי חולות התגלצ'תי, לא חשבתי הרבה הלאה... 

      ''

       

        13/6/12 20:45:

      צטט: זרובבלה בת-אדם 2012-06-13 07:18:11

      תודה, פעם, הייתה בדיונות "גבעת הגילגולים" עד שהדחפורים גנבו אותה... והיה גם ואדי שניקז מי גשמים ובאביב היה עתיר צמחיה וחיות רבות. והיום צריך לנסוע רחוק ורחוק עוד יותר כדי להיות קרוב לתחושות , חוויות ונופים של אז. תודה, תודה, תודה

      רואה? גם לך גנבו את הגבעה..... הסנני

        13/6/12 20:45:

      צטט: שלויימה 2012-06-12 23:25:30

      חבל שהתמונות לא בתקריב יותר גדול, והכתיבה שלך עושה נוסטלגיה לתקופות שכל אחד מאיתנו יכול להזכר ממש נעים לקרוא אפילו שגנבו לך את נוף הילדות...

      גניבת הואדי שלנו אז לעולם לא שכחתי אותה, הייתי כבר אז צריכה לצפות את הבאות.... 

        13/6/12 20:44:

      צטט: ארזעמירן 2012-06-10 16:09:51

      ה"ואדי" של ילדותי שלי היה חולות הקאונטרי (תל-אביב-הרצליה, לפני מלון מנדרין ו"סי-אנד-סאן). כולל מדורות ל"ג בעומר, ניווטי לילה, וגלגולים חופשיים מקצה לקצה. את כל אלה הלבישו כבר, מזמן, ב"שמלת בטון ומלט". (ולא, זה ממש לא אופנתי :))

      עוד מעט יגמרו להם הרעיונות וגם זה יהיה אופנתי,מראה בטון ומלט. מזעיף את הפה

        13/6/12 20:42:

      צטט: luis56 2012-06-10 13:54:42

      עדיין יש ואדיות בונבונייטה, תשאלי את הילדים, הם יודעים...
      כשאנחנו ילדים הדברים נראים אחרת, הכל גדול ויפה ובתולי
      ואחר כך, כעבור שנים אנחנו חוזרים לאותם מקומות
      והכל נראה קטן ומוזנח, המקום איבד מזוהרו...
      אבל הואדי שלך בונבונייטה חי וקיים בזכרונותייך
      בדיוק כמו אבא שלך, והוא מזכיר לך אותו וממלא בגעגוע
      למקום אחר, לזמן אחר, לאבא.
      פוסט יפהפה בונבונייטה, מאוד התרגשתי ממנו
      ואיזו מצבה יפה הצבת כאן לאבא שלך.

      אוי לואיס, אתה לא יודע מה התגובה שלך עשתה לי בנפש. אבל תיכף תראה כשאעלה את הפוסט הבא שלי .

      תודה

       

      ''

        13/6/12 20:40:

      צטט: shauly0 2012-06-10 06:41:30

      לא מזמן היינו בואדי,ממש דומה,התגלצ'נו ונהנו מאד,זה עדיין אפשרי ב....אוסטרליה.

      טוב לא חשוב איפה, יאללה תמונות...בבקשה... נבוך

        13/6/12 20:39:

      צטט: muliofir 2012-06-09 17:40:36

      יש ואדיות וחולות אבל לא צמוד לבית......

      זה בדיוק העניין, שגם לא צמוד לבית כבר אין.... 

        13/6/12 20:38:

      צטט: טונקס 2012-06-09 16:22:36

      כולנו פה מתייחסים לזה כאילו זו גזירת גורל, כולם מבכים את החולות ואת הרס המולדת למען הנדל"ן, אבל זו לא גזירת גורל. אלה החלטות פוליטיות, וצריך להיאבק בהן. במקומות שהיה לחץ ציבורי רציני כמו בפלמחים ניצחו. צריך להצטרף למאבקים, לתרום לתנועות כמו גרינפיס, להצביע למפלגות שהוכיחו שהן דואגות לתחום הזה, לארגן הפגנות וכדומה

      בדיוק. מילים כדורבנות. אנשים כבר הרימו ידיים מכל כך הרבה דברים. וזה אכן אינו גזירת גורל. תבוסתנות עצובה. 

        13/6/12 20:37:

      צטט: רפאל אלמוג 2012-06-09 14:31:42

      מקסים. הזכרת לי טיול שעשיתי לאחרונה. שם הואדי לא נגמר.... 

      ''
       

      איזה יופי, מסכים להביא לנו עוד קצת תמונות משם? או לינק לאיפה שהן שמורות?

      רוצה לראות 

        13/6/12 20:36:

      צטט: ליריתוש 2012-06-09 12:37:28

      כמה יפה כתבת, בונבוש, על מה שהיה ועל מה שיש....ואכן אנחנו לא די יודעים לשמור על המרחבים שלנו ובסוף נגלה עצמנו סגורים היטב....ואשר לחוף בית ינאי, זה אכן מהחופים החביבים ביותר שאני מכירה. לשבת שם ולשתות או לאכול, זה עבור האיש שלי "אוויר להשכרה", שאחריו לצעוד קרוב לקו המים זה "להסניף ים". :-)

      ממש ככה 

        13/6/12 11:26:
      :)
        13/6/12 07:18:
      תודה, פעם, הייתה בדיונות "גבעת הגילגולים" עד שהדחפורים גנבו אותה... והיה גם ואדי שניקז מי גשמים ובאביב היה עתיר צמחיה וחיות רבות. והיום צריך לנסוע רחוק ורחוק עוד יותר כדי להיות קרוב לתחושות , חוויות ונופים של אז. תודה, תודה, תודה
        12/6/12 23:25:
      חבל שהתמונות לא בתקריב יותר גדול, והכתיבה שלך עושה נוסטלגיה לתקופות שכל אחד מאיתנו יכול להזכר ממש נעים לקרוא אפילו שגנבו לך את נוף הילדות...
        12/6/12 23:05:

      צטט: יעלה קמר (פריאל) 2012-06-09 10:50:20

      חולון היתה מלאה בהם. השטח הפתוח הולך ומתכווץ במהירות, לטובת בנינים מכוערים וצפופים לגובה. אין נוף פתוח מול העיניים שמבקשות ואין בכלל להעלות על הדעת מהו גורלן של כל אותן חיות, שהחולות והדיונות הללו היו שטחי המחיה שלהם. להן אין פה ולא כסף בכיס וגם לא לובי וכולנו נשלם את המחיר בבוא היום...

      כן, או שבחולות שעדיין יש מתרוצצים להם בריונים ומשתוללים והורסים את הדיונות.

      לראות דיונה לבנה יפהפיה נקיה עם סימנים כאלה זה נורא.

      '' 

        12/6/12 23:03:

      צטט: ירין 2012-06-09 09:40:59

      בונבונייטה המקסימה והמתוקה תודה על המתנה היפה לשבת זכרונות מאבא מרגש אותי תמיד למקום ולזמן . ולמה שהיה פעם . אחזור לכאן שוב מבטיח ! באהבה ירין

      אם הייתי אוספת את ההבטחות שלך הייתי כבר עשירה  לשון בחוץ

        12/6/12 23:01:

      צטט: טומבוי 2012-06-09 09:09:32

      כבת מכמורת ..... מבינה אותך לחלוטין....אנחנו גם קפצנו על שיחי סוס בשמורה שמעבר לכביש....(-:

      ספרי ....מה זה שיחי סוס בשמורה מעבר לכביש, ואיך אפשר לקפוץ עליהם? את רוצה לומר שהייתי ליד שמורה ולא ידעתי....?

      ראיתי חולות התגלצ'תי, לא חשבתי הרבה הלאה... 

      ''

        12/6/12 22:59:

      צטט: ניני.א.ר 2012-06-09 08:50:38

      אחד הפוסטים הכי מרגשים שקראתי. נוף ילדות. כל כך מזכיר לי את השבתות ההם, לפני לא מעט שנים כשאבי היה לוקח אותנו הילדים, לטיול של שבת לטיול בנחל ובשדות שליד המושב בו גדלתי. ותמיד, תמיד עם אותה שקית הטופי ההיא . אני אוהבת טיולים, אוהבת את התחושה הזו שאין דומה לה, העירוב של מגע האויר הצלול בפני, בגופי, ריחו המשכר של השדה עם הנחל הזורם ליד, קולות הציפורים, מראה השדות הצבעוניים, הנוף שהתחלף עם כל עונה... מקסים כתבת ומרגש בונבונייטה. תודה !

      ''

      גם תגובה כזו מרגשת, תודה רבה לך 

        12/6/12 22:56:

      צטט: ד ר ו ר 2012-06-09 08:16:40

      אחד מהסיפורים הכי מרגשים EVER. ואני הייתי לוקח בירה שחורה בבקבוק, כי מן הסתם אז, בימים ההם, היא לא הגיעה בפחית אלא בבקבוק עגלגל עם נשר..

       

      ''

       

      תודה מותק. ריגש אותי שגם מצאת את האטיקט הישן של הבירה השחורה.

      אתה זוכר קצת את הארטיקים של פעם? המלבנים המרובעים?

       

      ''

       

      ''

        12/6/12 22:47:

      צטט: רומפיפיה 2012-06-09 06:46:04

      יקירה, ריגשת אותי .. הזכרונות מאבא

      מהואדי הענק ההוא שלא ראיתן את סופו.

      זיכרי חומד, כמה קטנות הייתן והעולם נדמה כה ענק..

      כן, באותם ימים נהנינו מדברים הרבה יותר פשוטים ונגישים.

      יש ונדמה לי שאנחנו היינו חלק מהטבע.. במקום להיות  לידו..

      דבר נוסף וחמור ביותר.צעקה.

      אתן הייתן בחוף ינאי מרחק נגיעה מהמקום בומאני גרה..

      .יכולתן להגיע אלי הביתה

       אני הייתי קונה לכן בירה שחורה.

      ואצלי אפשר מותר ורצוי אפילו

      לעשות PP אחרי הטיול:)))

      למה לא אמרת קודם שאת גרה ליד? את חושבת שהייתי מפסידה לשגע אותך קצת? ועוד במנה כפולה עם אחותי?

      ניצלת. זה מה שיש לי לומר. כעת אני יודעת, מוכנה ללכת אתך עוד פעם להתגלצ' שם וגם ללכת לים. 

      ''

        12/6/12 21:45:
      העולם הקסום של פעם איננו עוד.
        12/6/12 21:40:

      צטט: טונקס 2012-06-08 22:01:59

      בוני כתבת על הילדות שלי. כל אלה שרוממות אהבת הארץ בגרונם הורסים אותה - למען עוד ועוד רווחים וכסף. חולות זה לא רק היופי המופלא של הדיונות שתיארת כל כך יפה ולא רק הילדות שלנו - זה גם הרס בתי גידול, בעלי חיים שמתים כי אין להם לאן ללכת. תנים, שועלים, צבאים ומגוון עצום של חיות וצמחיה. בוני, אני גדלתי בחולון - הקן של התנועה המאוחדת שבה הייתי בכיתה ה' היה מול החולות, אחר כך הקן של השומר הצעיר היה ליד החולות. הולכים חמש דקות ונכנסים לעולם אחר, בלילה, דיונות כסופות ורק אור הירח, ואנחנו משחקים "שני דגלים" ומתחבאים בין הגבעות, מתגלגלים במורדות בחול הזה שתמיד נראה כל כך זך ונקי, ואחר כך מדליקים מדורה ושרים. ומסביב רק דיונות יפהפיות ושקט. ואת הולכת והולכת וזה נראה כלא נגמר. היום לא נשאר כלום כמעט מהחולות של חולון. הכל בניינים.

      והחול המעט שאת רואה נגמר כל כך מהר, אין כבר גבעות וואדיות עד האופק כמו פעם. 

       

      ''

        12/6/12 21:38:

      צטט: topron 2012-06-08 21:12:02

      מה שרואים משם כבר לא רואים מכאן, מבעד המרחק של הזמן וההוויה. מה שראינו בעיני הילדות נשאר צרוב ולא משתנה. אנחנו המשתנים, העולם משתנה. זיכרונות הילדות הם הדיירים הקבועים בזיכרון שלנו. שבת שלום - ואם כאמור באחת התגובות יש יומולדת, אז שיהיה שמח!

      תודה.

      יומולדת כבר היתה ככה הוצאתי לפועל את המתנה  מגניב

        11/6/12 23:23:

      צטט: נ.י.ל.י 2012-06-08 20:59:47

      הואדיות החוליים שונים מהירוקים שלנוחיוך

      כתבת כה נוגע ויפה!

      בכל טיוליי על החול שעל שפת הים אני נזכרת בכאלה געגועים באבי ובטייולנו המשותפים בילדותי הרחוקה.

      תודה נילי. ספרי על הטיולים שלך ושל אביך, אשמח לשמוע 

      ''''

       

        11/6/12 20:07:

      צטט: judi.m 2012-06-08 18:44:05

      מדהים לראות אותך מעבר למילים ולתמונת הדיוקן שלך. לחוש שאת אמיתית, כמו הדיונות אליהן חזרת.
      יומולדת שמח,
      ג'ודי.

      ואת ג'ודי, התגובות שלך אף פעם אינן כמו של כולם. מאד מיוחדות לך ולאיך שאת רואה את הדברים. ואת רואה אותם, ושונה.

      תודה רבה 

      ''

        11/6/12 20:05:

      צטט: 695פרל 2012-06-08 18:39:20

      רציתי להמשיך ולקרוא אך זה נעצר וטוב שכך כי הבנתי שאנחנו בפוסט ולא בספר. העוצמה של הטקסט היא דווקא בדחיסות שלו, במספר משפטים הצלחת להכניס אותי לעולמך, לילדותך ולחלומותייך. תודה זה פשוט נהדר

      תודה לך, אחת התגובות הטובות ומנוסחות היטב שקיבלתי. תודה

      '' 

        11/6/12 20:03:

      צטט: ורד אוריאל 2012-06-08 17:41:56

      מרגש מאד. זה כמו שאני זוכרת את השדות והפרדסים שהיו בשכונתי בילדותי וכיום אין כבר זכר להם... חבל שאנו לא יודעים לשמור על הטבע שלנו.

      '' 

        11/6/12 20:02:

      צטט: yonbir 2012-06-08 16:37:24

      פוסט מרגש! ולוואי שנשכיל לשמור על המעט שנותר.

      '' 

        11/6/12 20:00:

      צטט: debie30 2012-06-08 16:22:11

      בונבוניטה, התרגשתי לקרוא את אשר כתבת, הזכרונות האלה מחממים את הלב, הם דלק וחמצן לכל החיים, הנופים משתנים (לא תמיד לטוב) אך הזכרונות הם האוצר אותו לוקחים לאורך שנים. לחזור למחוזות ילדות - חוויה נהדרת, תודה על השיתוף.

      '' 

        11/6/12 10:25:
      מרגש. חשוב שניאבק לשמור על החופים והטבע שעוד נותרו לנו...
        10/6/12 23:35:

      צטט: אור 2012 2012-06-08 15:09:53

      בחוף בית ינאי? איזה יופי. הואדי עוקיים שם תודה על הכתיבה הנפלאה

      הוא קיים שם עדיין אך בע"מ ולא יודעת לעוד כמה זמן. זה גם לא אותו "ואדי" שהיה לנו כילדים, ולא בגלל נקודת הראות כילד, המרחבים אז היו באמת גדולים עשרות מונים. אלא שחולות בית ינאי היו הקרובים ביותר בדימיון למה שהיה. 

      יכול להיות שגם חולות ניצנים, טרם הייתי שם.

       

      ''

      החזרת אותי כמה עשרות שנים אחורה.. איזה כייף. שבוע מקסים :)
        10/6/12 21:54:
      פוסט מקסים בעיני...אין כמו זכרונות ילדות של הטבע...
        10/6/12 21:22:

      צטט: amii 2012-06-08 12:37:15

      חבל, חבל על הדיונות שנעלמות במקומותינו

      הדיונות

      הואדיות

      הצמחיה הפראית

      חיות הבר

      עצים עתיקים רבי שנים

      הירוק הופך לאפור בטון 

      ''

      הכל מתועש, מלאכותי, מראה שיש ובטון קר, לפעמים אפילו הצמחיה מלאכותית.

      כבר שכחו מה זה מראה טבעי חם .

        10/6/12 20:46:

      צטט: Design4U 2012-06-08 11:55:57

      וגם אין יותר דיונות בארץ

      תודה חברה, ואדיות לעניין זה הן דיונות, שהרי אחרי ה"ואדי" השקע באה ה"דיונה"

      ובעיניה של ילדה זערורית אלה הם מימדים עצומים.

      מה גם שבאמת היו כאלה, אם הייתי ישובה על כתפי אבי ורואה אותם עד האופק !

       

      מקווה שיצא לך בעבר או בהווה לחוות אותם, את שניהם.

       

      ''

       

        10/6/12 16:09:
      ה"ואדי" של ילדותי שלי היה חולות הקאונטרי (תל-אביב-הרצליה, לפני מלון מנדרין ו"סי-אנד-סאן). כולל מדורות ל"ג בעומר, ניווטי לילה, וגלגולים חופשיים מקצה לקצה. את כל אלה הלבישו כבר, מזמן, ב"שמלת בטון ומלט". (ולא, זה ממש לא אופנתי :))
        10/6/12 13:54:

      עדיין יש ואדיות בונבונייטה, תשאלי את הילדים, הם יודעים...
      כשאנחנו ילדים הדברים נראים אחרת, הכל גדול ויפה ובתולי
      ואחר כך, כעבור שנים אנחנו חוזרים לאותם מקומות
      והכל נראה קטן ומוזנח, המקום איבד מזוהרו...
      אבל הואדי שלך בונבונייטה חי וקיים בזכרונותייך
      בדיוק כמו אבא שלך, והוא מזכיר לך אותו וממלא בגעגוע
      למקום אחר, לזמן אחר, לאבא.
      פוסט יפהפה בונבונייטה, מאוד התרגשתי ממנו
      ואיזו מצבה יפה הצבת כאן לאבא שלך.

        10/6/12 13:37:
      יש את ואדי סאלוקי בלבנון, אבל ממש לא ממליץ עליו.
        10/6/12 13:05:
      נסי בפולג - ליד מכון וינגייט.
        10/6/12 10:41:
      מדהימה אחת...פוסט מרגש את חיה בזמנים לא נכונים, זמנים שאיבדו את הזיקה לטבעי, זמנים שאיבדו את החמלה..טוב נו מתוקה...דיברנו על זה כבר.
        10/6/12 09:15:
      אגב, מה שמדאיג אותי הוא שיד האדם שמחבלת בכל דבר, מחבלת גם בכל דיונה חולית מצויה.
        10/6/12 09:14:
      אין כמו פיסות מדבר צרובות, אני לפחות מחוברת אליהן כל כך.
        10/6/12 08:16:
      זה לא נכון. אני מקשיבה....
        10/6/12 07:47:
      עשית לי אישית חשק לרוץ קצת בחולות...
        10/6/12 06:41:
      לא מזמן היינו בואדי,ממש דומה,התגלצ'נו ונהנו מאד,זה עדיין אפשרי ב....אוסטרליה.
        9/6/12 22:16:
      תודה, גם לי היו גבעות חול נפלאות בחולון,, שאין להן זכר, רק השם נותר.
        9/6/12 20:22:
      יופי שיש לשמרו...
        9/6/12 20:07:
      כדאי ללכת לכל מקום עם מצלמה כי הארץ נגזלת לנו תמורת כסף בכל מקום. אבל גם הנוסטלגיה לא שווה כלום כי אי אפשר כבר למכור אותה....
      אכן פיסות טבע שהולכות ונעלמות. ***
        9/6/12 17:40:
      יש ואדיות וחולות אבל לא צמוד לבית......
        9/6/12 16:22:
      כולנו פה מתייחסים לזה כאילו זו גזירת גורל, כולם מבכים את החולות ואת הרס המולדת למען הנדל"ן, אבל זו לא גזירת גורל. אלה החלטות פוליטיות, וצריך להיאבק בהן. במקומות שהיה לחץ ציבורי רציני כמו בפלמחים ניצחו. צריך להצטרף למאבקים, לתרום לתנועות כמו גרינפיס, להצביע למפלגות שהוכיחו שהן דואגות לתחום הזה, לארגן הפגנות וכדומה
        9/6/12 14:31:

      מקסים. הזכרת לי טיול שעשיתי לאחרונה. שם הואדי לא נגמר.... 

      ''
       

        9/6/12 12:37:
      כמה יפה כתבת, בונבוש, על מה שהיה ועל מה שיש....ואכן אנחנו לא די יודעים לשמור על המרחבים שלנו ובסוף נגלה עצמנו סגורים היטב....ואשר לחוף בית ינאי, זה אכן מהחופים החביבים ביותר שאני מכירה. לשבת שם ולשתות או לאכול, זה עבור האיש שלי "אוויר להשכרה", שאחריו לצעוד קרוב לקו המים זה "להסניף ים". :-)
      חולון היתה מלאה בהם. השטח הפתוח הולך ומתכווץ במהירות, לטובת בנינים מכוערים וצפופים לגובה. אין נוף פתוח מול העיניים שמבקשות ואין בכלל להעלות על הדעת מהו גורלן של כל אותן חיות, שהחולות והדיונות הללו היו שטחי המחיה שלהם. להן אין פה ולא כסף בכיס וגם לא לובי וכולנו נשלם את המחיר בבוא היום...
        9/6/12 10:11:
      עוד מעט ירימו שם מגדלים . אלה בטח התמונות האחרונות . תענוג עוד לראות שנשאר משהו
        9/6/12 09:40:
      בונבונייטה המקסימה והמתוקה תודה על המתנה היפה לשבת זכרונות מאבא מרגש אותי תמיד למקום ולזמן . ולמה שהיה פעם . אחזור לכאן שוב מבטיח ! באהבה ירין
        9/6/12 09:09:
      כבת מכמורת ..... מבינה אותך לחלוטין....אנחנו גם קפצנו על שיחי סוס בשמורה שמעבר לכביש....(-:
        9/6/12 08:50:
      אחד הפוסטים הכי מרגשים שקראתי. נוף ילדות. כל כך מזכיר לי את השבתות ההם, לפני לא מעט שנים כשאבי היה לוקח אותנו הילדים, לטיול של שבת לטיול בנחל ובשדות שליד המושב בו גדלתי. ותמיד, תמיד עם אותה שקית הטופי ההיא . אני אוהבת טיולים, אוהבת את התחושה הזו שאין דומה לה, העירוב של מגע האויר הצלול בפני, בגופי, ריחו המשכר של השדה עם הנחל הזורם ליד, קולות הציפורים, מראה השדות הצבעוניים, הנוף שהתחלף עם כל עונה... מקסים כתבת ומרגש בונבונייטה. תודה !
        9/6/12 08:28:
      מגע של חול הוא משהו שאני מאוד אוהבת (וגם מגע של בוץ).
        9/6/12 08:16:

      אחד מהסיפורים הכי מרגשים EVER. ואני הייתי לוקח בירה שחורה בבקבוק, כי מן הסתם אז, בימים ההם, היא לא הגיעה בפחית אלא בבקבוק עגלגל עם נשר..

       

      ''

        9/6/12 06:46:

      יקירה, ריגשת אותי .. הזכרונות מאבא

      מהואדי הענק ההוא שלא ראיתן את סופו.

      זיכרי חומד, כמה קטנות הייתן והעולם נדמה כה ענק..

      כן, באותם ימים נהנינו מדברים הרבה יותר פשוטים ונגישים.

      יש ונדמה לי שאנחנו היינו חלק מהטבע.. במקום להיות  לידו..

      דבר נוסף וחמור ביותר.צעקה.

      אתן הייתן בחוף ינאי מרחק נגיעה מהמקום בומאני גרה..

      .יכולתן להגיע אלי הביתה

       אני הייתי קונה לכן בירה שחורה.

      ואצלי אפשר מותר ורצוי אפילו

      לעשות PP אחרי הטיול:)))

        9/6/12 00:11:
      ימין ושמאל, רק חול וחול.....
        8/6/12 22:05:
      תודה ששיתפת בפוסט נפלא ובתמונות מקסימות צחיתוש
        8/6/12 22:01:
      בוני כתבת על הילדות שלי. כל אלה שרוממות אהבת הארץ בגרונם הורסים אותה - למען עוד ועוד רווחים וכסף. חולות זה לא רק היופי המופלא של הדיונות שתיארת כל כך יפה ולא רק הילדות שלנו - זה גם הרס בתי גידול, בעלי חיים שמתים כי אין להם לאן ללכת. תנים, שועלים, צבאים ומגוון עצום של חיות וצמחיה. בוני, אני גדלתי בחולון - הקן של התנועה המאוחדת שבה הייתי בכיתה ה' היה מול החולות, אחר כך הקן של השומר הצעיר היה ליד החולות. הולכים חמש דקות ונכנסים לעולם אחר, בלילה, דיונות כסופות ורק אור הירח, ואנחנו משחקים "שני דגלים" ומתחבאים בין הגבעות, מתגלגלים במורדות בחול הזה שתמיד נראה כל כך זך ונקי, ואחר כך מדליקים מדורה ושרים. ומסביב רק דיונות יפהפיות ושקט. ואת הולכת והולכת וזה נראה כלא נגמר. היום לא נשאר כלום כמעט מהחולות של חולון. הכל בניינים.
        8/6/12 21:57:
      עולם שנעלם. כתוב חודר.
        8/6/12 21:24:
      ברכותי ליומולדתך. למחוזות הילדות שיושרו בדחפורים ובטון, לעד נתגעגע.
        8/6/12 21:12:
      מה שרואים משם כבר לא רואים מכאן, מבעד המרחק של הזמן וההוויה. מה שראינו בעיני הילדות נשאר צרוב ולא משתנה. אנחנו המשתנים, העולם משתנה. זיכרונות הילדות הם הדיירים הקבועים בזיכרון שלנו. שבת שלום - ואם כאמור באחת התגובות יש יומולדת, אז שיהיה שמח!
        8/6/12 20:59:

      הואדיות החוליים שונים מהירוקים שלנוחיוך

      כתבת כה נוגע ויפה!

      בכל טיוליי על החול שעל שפת הים אני נזכרת בכאלה געגועים באבי ובטייולנו המשותפים בילדותי הרחוקה.

        8/6/12 18:44:

      מדהים לראות אותך מעבר למילים ולתמונת הדיוקן שלך. לחוש שאת אמיתית, כמו הדיונות אליהן חזרת.
      יומולדת שמח,
      ג'ודי.

        8/6/12 18:39:
      רציתי להמשיך ולקרוא אך זה נעצר וטוב שכך כי הבנתי שאנחנו בפוסט ולא בספר. העוצמה של הטקסט היא דווקא בדחיסות שלו, במספר משפטים הצלחת להכניס אותי לעולמך, לילדותך ולחלומותייך. תודה זה פשוט נהדר
        8/6/12 18:20:
      חיים משוגעים.....תודה
        8/6/12 17:41:
      מרגש מאד. זה כמו שאני זוכרת את השדות והפרדסים שהיו בשכונתי בילדותי וכיום אין כבר זכר להם... חבל שאנו לא יודעים לשמור על הטבע שלנו.
        8/6/12 16:37:
      פוסט מרגש! ולוואי שנשכיל לשמור על המעט שנותר.
        8/6/12 16:22:
      בונבוניטה, התרגשתי לקרוא את אשר כתבת, הזכרונות האלה מחממים את הלב, הם דלק וחמצן לכל החיים, הנופים משתנים (לא תמיד לטוב) אך הזכרונות הם האוצר אותו לוקחים לאורך שנים. לחזור למחוזות ילדות - חוויה נהדרת, תודה על השיתוף.
        8/6/12 15:09:
      בחוף בית ינאי? איזה יופי. הואדי עוקיים שם תודה על הכתיבה הנפלאה
        8/6/12 12:37:
      חבל, חבל על הדיונות שנעלמות במקומותינו
        8/6/12 11:55:
      וגם אין יותר דיונות בארץ

      ארכיון

      פרופיל