הדפוס הרגשי מנטאלי בגוף בכול גוף אנושי קיימת חוכמה פנימית המניעה אותו לחשוב מחשבות המיוחדות לו ולזרום בזרימה הטבעית שלו. חוכמה זו מסייעת לגוף לקלוט רשמים חיצוניים המיוחדים לו. גופנו על כול איבריו משקף תפקוד רגשי מסוים, כול התפקידים הרגשיים עובדים בגוף בכל האיברים כמערכת אחת. אפשר לומר שהאדם הוא סך כול חלקיו. הרפואה הסינית מצביעה על קיומו של קשר בין התפקוד הרגשי לבין איבר מסוים בגוף:
בשפה המדוברת אנחנו מוציאים ביטויים או מטבעות לשון המשקפים את תוכן ההוויה הרגשית שלנו באיבר מסוים בגוף או באזור מסויים . למשל: " כאב לי הלב -" פירושו ביטוי לצער, כאב, רחמים. "פרפרים בבטן" כביטוי להתרגשות, התאהבות. "נעצרה לי הנשימה" - כביטוי לפחד בהלה. "אחד בפה אחד בלב" – כביטוי לחוסר יושר. בדוגמאות הללו בולטת העובדה שאיבר או אזור מסוים מגיב לסוג אחר של רגשות לעומת איבר אחר. אדם אשר חווה פחד, צער, או כעס זמניים, מפעיל אברים שונים בגוף. כאשר אנחנו מתמידים לאורך זמן בהתנהגות רגשית חוזרת, נוצר בגוף "דפוס מורגל" תבנית התנהגות חוזרת על עצמה. עם הזמן בתוך הגוף הפיסי מתחיל להתרחש תהליך שינוי איטי והדרגתי , חלק מהשרירים יתחילו להתקצר ולהתעבות. בהתאם למחשבה והרצון והרגש שהושקע בזה. וזאת כדי להתאים עצמם לדפוס המורגל החדש שאימצנו. עד אשר מתקבעת צורה פיזית חדשה לאזור או לאיבר. (התהליך זה נעשה לא באופן מודע). באזור באיבר המסוים הזה נוצר מצב חדש לחלוטין. דפוס הפעולה הטבעי באיבר משתנה ועם הזמן זרימת האנרגיה בתוכו נחלשת. ומתחילה נטיה לכאבים טראומטיים ועוד. באופן בסיסי אין אפשרות לשנות את המראה הפיסי בעזרת חשיבה שכלית. (נוצר קיבעון של תגובות פיסיות) כול מקום בגוף יכול לשמור זיכרון של חוויה וגם ליצר אותה. למשל: הלב יכול לשמור בזיכרונו שמחה וגם לייצר אותה. הכבד מאחסן רגשות כעס ויכול לייצר אותם. הדעה המקובלת שהמוח מייצר מחשבות, הקיבה מעכלת, הריאות נושמות. אולם הגוף כולו חושב, מעכל ונושם. כך שכול איבר אחראי לתחום חוויתי שונה, כול איבר הוא מעין מחסן. כל הזכויות שמורות ליוצר שריקי מוטי
|