כותרות TheMarker >
    מעבר ל-
    cafe is going down
    ';
    TheMarker Cafeyonbirמתנות"אתה נהג?"

    מתנות

    "אתה נהג?"

    "אתה נהג?"

    ‎57

    ספרים  מלחמת שלום הגליל, סיפור אמתי

    56 תגובות   יום שבת, 9/6/12, 06:55

    שלושים שנה עברו מאז ואני נזכר בימים שלפני עידן הפייסבוק והאייפד, לפני כוכב נולד, הישרדות והאח הגדול, ולפני שמדינת תל-אביב הכריזה על עצמאותה.

    מראות מלחמת יום הכיפורים עדיין מלווים אותנו, בתרגילי גיוס שגרתיים מתייצבים 98% מהמגוייסים ושחרור משירות מילואים אפשרי רק בחלומות.

    הסיפור שלהלן, הוא סיפור אמיתי לחלוטין, מהימים שאחרי מלחמת שלום הגליל.

    ואני עדיין זוכר את אותו שירות מילואים בלבנון ואת פניו המבוהלים של אותו נהג שכל חטאו נבע מכך שהיה לו בצבא "מקצוע נדרש".

     

    "אתה נהג?"


    "...כן, אבל יש לי את זה." 

    "יש לך וַלתַ"ם?"

    "לא בדיוק, אבל תסתכל." 

    "תחזיר הכול לתיק... הכול! בלי ולת"ם אני לא יכול לשחרר אותך."

    "תשמע, רק לפני חודש פתחתי עסק להרכבת חלונות ותריסים וכבר יש לי התחייבויות..."

    "כוח עליון! תראה להם את הצו."

    "את מי מעניין הצו שלי? אם אני מתחיל עם תירוצים כל העסק שלי ילך פייפן."

    "תִתחַיֵיל! תגיע ליחידה ותספר הכול למפקד בשטח. פה אני לא יכול לעשות כלום."

    "תבין! אני בן ארבעים ושלוש וזה המילואים האחרונים שלי. יש לי אישה ושלושה ילדים ואני בכלל לא שייך לגדוד הזה."

    "יש פה כאלה עם ארבעה ועם חמישה ילדים. אם אני אתחשב בך אני צריך לשחרר עוד עשרה."

    "אגיד לך דוגרי... אני מפחד."

    "מי לא מפחד? אם כל מי שמפחד היה הולך הביתה הייתי נשאר אולי עם חמישה חיילים."

    "אין לכם קצת לב? אי אפשר פעם אחת להתחשב עם בנאדם? בטוח שיש לך פה לפחות חמישה עם רישיון ג'."

    "אני צריך נהגים עם תקן... אבל אתה יודע מה? אם יגיעו עוד שני נהגים, אני אנסה לעשות משהו."

    "תשתדל... בשבילי זה עניין של חיים ומוות."

     

    "...מישהו פה נהג?"

    "אני חימוּשניק!"

    "...ואתה?"

    "תותחן."

    "לא מגייסים אצלכם נהגים?"

    "נהגים?... מתוך עשרה שקוראים להם בקושי באים שניים."

    "הֵי אתה... אתה נהג?"

    "נהג עאלֶק. עשר שנים לא עליתי על משאית ומתעקשים לגייס אותי בתור נהג. תוך דקה אני עושה להם כזאת תאונה שיצטערו על זה שבכלל קראו לי."

    "טוב, לא חשוב. תיגש לזה עם המשקפיים ותירשם אצלו... תלך, תלך עכשיו."

    "לָמה מי מת?"

    "הקצין צריך אותך דחוף. תירשם ותיגש אליו שלא יעשו לך בעיות."

     

    "אתה שם... אתה נהג?"

    "הייתי, אבל עשיתי הסבה לטבח."

    "אתה מוכן להתגייס בתור נהג?"

    "אני נראה לך מתאבד שיעי?"

    "למה מה?..."

    "אתה לא שומע חדשות?... אם הייתי צריך להתגייס בתור נהג, הייתי מכניס לעצמי כדור ברגל, ותאמין לי שגם לא הייתי הראשון שעושה את זה... אתה רואה את ההוא שם בחולצה האדומה? הוא נהג."

    "בוא! בוא מהר. אתה נהג?"

    "אז מה?"

    "תירשם ותיגש לקצין, הוא מחכה לך מהבוקר."

    "הוא יכול לחכות לי עד מחר. אני יש לי ולת"ם."

    "ולת"ם?..."

    "ולת"ם!... וו, לָמֶד, תו, מם."

    "על מה הוולת"ם שלך?"

    "עובד חיוני."

    "איפה אתה עובד?"

    "בתעש."

    "מהנדס?"

    "מה זה חשוב... הצבא שומע תעש – מוציא ולת"ם."

    "אתה מוכן לעשות טובה?"

    "בשבילך הכול, אחי."

    "תראה, אני חייב להשתחרר... אולי תוותר?"

    "על מה אתה מדבר?"

    "לא לא... אתה כאילו תִתחַיֵיל וכשתגיע ליחידה תראה להם את הוולת"ם."

    "אם אתה מגיע לשטח בית דין לא יוציא אותך משם... חוץ מזה אני משפץ עכשיו את הבית ואני חייב להיות כל הזמן בסביבה... אבל תדבר איתו, תמציא משהו, תגיד לו שאמא שלך גוססת בבית חולים."

     

    "...נו, איך היה?"

    "שלושים יום בטן-גב."

    "והיציאות?"

    "מי בכלל רצה לצאת?... אפילו הטבח עשה את השבוע החופשי שלו בבסיס. אתה יודע מה זה לעבור את כל הדרך מצידון לראש הנקרה ובחזרה?"

    "כן, רק השבוע דיברו בחדשות על איזה מטען צד שהתפוצץ שם. אמרו שחייל אחד נהרג. מישהו משלכם?"

    "לא בדיוק. שירת בצריפין בתובלה, אבל סיפחו אותו אלינו בגלל המכה של הוולת"מים. בא למילואים האחרונים שלו וממש בכה שישחררו אותו. כאילו ידע מה מחכה לו."

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (56)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/1/13 11:06:
      ארץ אוכלת יושביה... כבר חשבתי ככה כשהייתי ילדה וקראתי סיפורים על מלחמת השחרור - ואז עוד היינו באמת ציונים:)
        16/6/12 16:16:
      חזרתי. המחשב הלך לעולמו. קראתי בעצב רב את המוכר לי. לפני שנים, היה לנו בן בגיל שנתיים ונולדו לנו תאומים. לא היתה לי עזרה משום מקור ובעלי קבל ששים ימי מילואים בשרם-א-שייך. הוא ניגש לוועדה לבקשת פטור והסביר את המצב. המפקד שהיה במקום אמר לו: ראית את זה שיצא מחדרי? נולדה לו שלישיה... וזה היה נכון. זה היה באותו בית חולים. ההוא פוטר משרות ובעלי יצא לשרות. באותם ימים לא נתנו לחיילים שאינם קצינים חופשות בטיסה. אבל הכל עבר בשלום וזה העיקר...
        15/6/12 09:04:
      כואב לשמוע על אלה שמתו ביום האחרון של המלחמה , או במילואים האחרונים או לפני תום השירות. כאילו נגזר גורלם.
        14/6/12 12:53:
      סיפור כמו מוקלט במדויק מפי החברה'..... העניין הוא שהסיפור אינו בדיוני ושכמותו מה רבים היו, רק בגלל איזו טובה למישהו או איחור בהגעה... בחיל האוויר, אפשר לראות את הבחור עולה על המטוס ורבע שעה אחרי זה מורידים בחמ"ל את הסיכה שלו מהלוח... אח, איזה זיכרונות העלית בי עם הסיפור הזה...
        12/6/12 14:04:

      אין כמו השיחות האלה בסיפורים שלך, שמזכירות לי את ריח העגבניות הטריות מסיפור אחר שלך.

        11/6/12 21:53:
      יונתן, כדרכך כתיבה חיה ונושמת, יכולתי ממש לראות את החבר'ה מול העיניים.......אכן, שלושים שנה לימים כל כך נוראיים, שאני זוכרת אותם בין המחברות והספרים של הבגרויות.......1982, שנה קשה, במקרה שלי לא רק בגלל המלחמה הארורה ההיא.... (ובעצם, האם יש מלחמה לא ארורה?)
        11/6/12 14:04:
      הפעם התבלבלתי קצת מי אומר מה, אדון א', ב' או ג', וזה הפריע לי לעקוב קצת אחרי הסיפור, למרות שבסופו של דבר הבנתי. מציעה לך בפעם הבאה לתת שמות בדויים או לחלופין לקרוא חייל א', ב', ג' - זה יכול להשליט קצת סדר בבלגן. הסיפור באמת קשה, אנשים שמגוייסים למילואים ויש להם כבר משפחות, מן הסתם מפחדים, מעבר לפחד העצמי, מה יקרה למשפחתם. כאן סופר לנו גם על מילואמניק שבונה בית, גם על כזה שפתח עסק וגם בעל משפחה. לא פשוט בכלל, וכנראה הוא הרגיש שמשהו רע עומד לקרות לו. עצוב מאוד, כמו כל הסיפורים העצובים מהמלחמה שנגמרים במוות של אנשים.
        11/6/12 09:24:

      נורא ואיום! לא הכתיבה שלך,כמובן...

      כתיבה סוחפת ומשובחת כרגיל!

      *

      אלומה

        10/6/12 21:11:
      סה לה ווי - כל אחד בסופו של דבר, מסיים את תפקידו בעולם הזה, כפי שניתן לו מלכתחילה, ללא התרעה מוקדמת.............
        10/6/12 20:54:
      עצוב שתמיד הולך מישהו ככה סתם :(
        10/6/12 19:09:
      כתוב היטב, כתמיד ♠
      * אוי. ריאליזם.
        10/6/12 09:18:
      נו....מדינה קשה, יוצרת אנשים קשים
        10/6/12 09:12:
      "עצוב.." *
        10/6/12 08:43:
      כמה עצוב.תחושת בטן היתה לו
        10/6/12 06:34:
      *אוי עצוב
        9/6/12 23:02:
      תודה על הסיפור .. מאוד עצוב .
        9/6/12 22:19:

      יונתן חברי היקר נשיקה

      כשהגעתי לחלק האחרון של סיפורך עברה בי צמרמורת

      על זה יש כאלו והיו אומרים " הכל כתוב"

      עצוב....

       

      * כוכב אהבה ממני

      ושבוע טוב  יונתן חברי

        9/6/12 21:54:

      עצוב. מכירה סיפור דומה מאוד, אבל עם סוף טוב...

        9/6/12 21:19:
      זה כל כך אמיתי ואמין. מפחיד
        9/6/12 20:18:
      סיפור עצוב. לא ברור לי עדיין אם לכל אחד כתוב מראש גורלו. אני זוכרת סיפור אמיתי שסבתי סיפרה לי על ידידה טובה שלה, שלא רצתה שבנה יהיה קרבי, הפכה עולמות כדי שיקבל תפקיד עורפי הרחק מהחזית. הוא התקבל ליחידת מחשבים ולמרות שלא היה קרבי נפטר במהלך השירות הצבאי (אני לא זוכרת ממה נפטר- אך לא מסיבה של מלחמה או אימון צבאי). כך שלא תמיד אפשר להתחמק מהגורל.
        9/6/12 19:53:

      *
      סיפור לא נעים בכלל, אולי דווקא בגלל שהוא יותר מדי אמיתי. עושה דז'ה וו יותר מדי, ועצוב עד אין סוף.

      סיפור מדהים ועצוב תודה על השתוף
        9/6/12 13:47:
      סיפרת את הדברים והעלית את השיחות בצורה כה אותנטית, כאילו הם מתרחשים עכשיו למול עינינו. סיפור נוגה, מכל זוית שתבחן אותו הוא נוגה.
        9/6/12 12:50:
      צחוק הגורל... סיפור מדהים ועצוב כאחד...
        9/6/12 12:49:
      ארץ קשה. תודה על הסיפור יוני.
        9/6/12 12:36:
      סיפור עצוב יונתן, לא הראשון ולצערי כנראה לא האחרון באותו הנושא. וכן, יש אנשים שמרגישים או יודעים, סוג של תחושת בטן. אומרים שהנשמה יודעת אבל השכל מסרב לקבל.
        9/6/12 11:22:

      הזכרת לי מעשה שהיה לפני כמעט 30 שנה.
      שרתתי בגשר קאסמייה שעל הליטני.

      העמדה בה שמרתי פיקחה על תנועת כלי הרכב בציר החוף ועל ש.ג. המוצב.

      ההוראות היו שאין לאפשר תנועת רכבים ישראלים ללא ליווי צבאי מסודר.
      באחד הימים קצת אחרי רדת החשיכה הופיעה שיירה של עשרים משאיות ספארי העושות דרכן לארץ מכיוון צידון.

      המשאיות היו נהוגות על ידי מילואימניקים ללא מפקד וללא מכשירי קשר. 

      אף נהג לא ידע איפה הוא נמצא .

      לשאלתי ענה הנהג שהוביל את השיירה כי "נסע "אחרי סוברו של השב"כ".

      אחרי כמה הודעות בקשר הבנתי.  אף אחד בגזרה לא באמת התעניין בשיירת הנהגים הרוצים הבייתה. 

      היו שני נהגים שתבעו בעוז להמשיך לבדם דרומה גם בחושך. 

      כעבור שעה מצאו עצמם הנהגים הנשכחים מתארגנים לשינה, באוהל חדר האוכל של המוצב הקטן.

      לא מעט עיניים נצצו בתודה.

        9/6/12 11:19:
      זוכרת ועוד איך זוכרת!*
        9/6/12 11:14:

      סיפור יפה מפי מספר טוב.

       

      אומרים שהעם על רבדיו השונים בזמן מלחמה מתייצב מבלי לשאול שאלות.

      עובדה שאתה כותב ברישא של הפוסט כי במלחמת יום כיפור 98% התגייסו,ויש להניח שזה נכון.

      בעיתות מלחמה העם מלוכד סביב המטרה,

       

      אבל כנראה שהנהגים הם עם יוצא דופן,ופוחדים על חייהם יותר מצנחנים,או גולני,או סיירות.

       

      לפי סיפורך האמיתי קשה היה למצוא נהגים,ומה נעשה בלי נהגים?

       

      העובדה שנכנסו ללבנון ושהו בה כ 18 שנה מלמדת שנמצאו נהגים שיסיעו את החיילים,המים,התחמושת,ועוד..

        9/6/12 11:05:
      גורל... סוף ידוע מראש:-)
        9/6/12 10:38:
      מדינת גנרלים אטומים
        9/6/12 10:26:
      כל מלחמה והסיפורים שלה ...טוב שיש אנשים כמוך שיודעים גם לספר אותם .
        9/6/12 10:23:

      אחלה סיפור.

       

      אני, בעיקר לפני חידושי צניחה היה עולה החום ל - 40 פלוס. בתעסוקה "רגילה", מוצבים בתעלה או בבקעה, רק 39.

       

      בסוף נכנעתי, התגייסתי למשטרה וגמרתי עם המילואים לנצח. (הכלי מאחור כמובן לא נחסך ממני גם שם, ובאבו-אבו-א).

        9/6/12 10:16:
      כבר יבשו עיננו מדמעות. הייתי שם ובמקצוע מבוקש - חובש. וב84 יצאתי לח"ול בשליחות.... ובזכות השליחות חזרתי קצת יותר שפויי....לא הרבה אבל קצת יותר.... לחיי השפיות ולחיי החיים והלואי שיבא כבר המשיח ואפילו היום ואם אפשר כבר עכשיו ! שבת שלום ומבורכת. באהווה ישראל
        9/6/12 10:13:
      מאוד עצוב!
        9/6/12 10:03:
      מלחמת יום כיפור הנוראה במלחמות, והמבולבלת מביניהן. הספור כתוב יפה כהרגלך, אפילו שהרגשתי עצב כשקראתי אותו, על המציאות של ימינו אז ועכשיו.
        9/6/12 09:49:
      החיים מכתיבים לנו את הסיפורים... ואתה יודע לכתוב אותם...
        9/6/12 09:11:
      הוא ידע מה מחכה לו ולא עזר לו....כמה רבים ונוראים הסיפורים האלה..אבל אתה מיטיב לתאר.
        9/6/12 09:03:
      מכירה את הבירוקרטיה של הצבא סיפור חמוד ואמיתי
        9/6/12 09:02:

      כאילו ידע מה מחכה לו

      עצוב.

        9/6/12 08:29:
      יונתן, שפת המתחיילים משעשעת ואז מגיע הסוף - מכה אמיתית בבטן.. איכשהו תמיד מסתובב אצלנו איזשהו פחד מהמלחמה/מבצע הבא, וההומור עושה את החיים לאפשריים. תודה על הסיפור.
        9/6/12 08:20:
      כתוב נפלא כמו תמיד.לא קל לעיכול כמו עוד הרבה סיפורי מלחמות שלנו.
        9/6/12 08:01:
      עשית לי ממש צמרמורת..זה נשמע סיטואציה כל כך אמיתית בחיים שלנו..תודה יוני
        9/6/12 07:57:
      יונתן עוד סיפור מהחיים ואתה מספר בדרכך הכל כך יפה - נוגע ויפה - תודה ושבת מחבקת
        9/6/12 07:56:
      אצלנו יכולים לאבד חיים סתם ככה....
        9/6/12 07:50:
      סיפור מצויין , תודה יוני שבת מבורכת!!
        9/6/12 07:45:
      אוי כמה שאני אוהבת את הסיפורים האלה...בפרט שבאעם ממך
        9/6/12 07:39:
      הסיפור מצוין ולבנון ארורה
        9/6/12 07:27:
      יוני , הרגת אותי (אם מותר להגיד כך..)....כאב לי כאילו זה קרה אתמול.....איזה גורל....ואתה כהרגלך כותב חי ונושם....תודה יוני...
        9/6/12 07:21:

      יוני,

      כמו שציפי כתבה, הלב נחמץ . . .

      הסוף כל כך מצמרר . . .

      נותן הרגשה שאולי בעצם יש גורל?

      שמה שצריך לקרות יקרה?

      ~~~

      בקשר לכל המשתמטים?

      כל כך מקומם.

      ~~~

      והשפה בה כתבת את הפוסט?

      כל כך אוטנטית . . . ז'רגון של מילואימניקים . . .

      סיפור יפה!! ♥

       

        9/6/12 07:16:
      עצוב מאד. שבת שלום יונתן
        9/6/12 07:16:
      וואו , יוני, איזה סיפור . ריתקת אותי עד הסוף...♥
        9/6/12 07:10:
      עצוב לי ככה על הבוקר יונתן .............מוכר .וכבר כתוב בתנך כל ירא ורך הלבב ..........שיחזור לביתו ...........רצית להדגיש את הזמנים ?בתקופות ההם לאן שהיו נשלחים עשו זאת באמונה על הגנת המדינה ובא עידן חדש ........ואין על מה ומי להאשים .............וכאמור מכאיב האובדן ........
        9/6/12 07:08:
      תודה ששיתפת בסיפור מרתק ומעניין אהבתי וכיכבתי שבת מבורכת בחום ואהבה צחיתוש
        9/6/12 07:07:

      איזה סיפור?

      הלב נחמץ...

      אבל באמת, מה אפשר לעשות?

      ויש לנו כל כך הרבה משתמטים.

      יוני כל סיפור שלך,

      נכנס ישר לתוך הנשמה.

      ארכיון

      פרופיל

      yonbir
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין
      • Technology by

      לחץ כאן כדי להוסיף דף זה למועדפים

      המועדפים שלי