שלושים שנה עברו מאז ואני נזכר בימים שלפני עידן הפייסבוק והאייפד, לפני כוכב נולד, הישרדות והאח הגדול, ולפני שמדינת תל-אביב הכריזה על עצמאותה.

מראות מלחמת יום הכיפורים עדיין מלווים אותנו, בתרגילי גיוס שגרתיים מתייצבים 98% מהמגוייסים ושחרור משירות מילואים אפשרי רק בחלומות.

הסיפור שלהלן, הוא סיפור אמיתי לחלוטין, מהימים שאחרי מלחמת שלום הגליל.

ואני עדיין זוכר את אותו שירות מילואים בלבנון ואת פניו המבוהלים של אותו נהג שכל חטאו נבע מכך שהיה לו בצבא "מקצוע נדרש".

"אתה נהג?"

"...כן, אבל יש לי את זה." 

"יש לך וַלתַ"ם?"

"לא בדיוק, אבל תסתכל." 

"תחזיר הכול לתיק... הכול! בלי ולת"ם אני לא יכול לשחרר אותך."

"תשמע, רק לפני חודש פתחתי עסק להרכבת חלונות ותריסים וכבר יש לי התחייבויות..."

"כוח עליון! תראה להם את הצו."

"את מי מעניין הצו שלי? אם אני מתחיל עם תירוצים כל העסק שלי ילך פייפן."

"תִתחַיֵיל! תגיע ליחידה ותספר הכול למפקד בשטח. פה אני לא יכול לעשות כלום."

"תבין! אני בן ארבעים ושלוש וזה המילואים האחרונים שלי. יש לי אישה ושלושה ילדים ואני בכלל לא שייך לגדוד הזה."

"יש פה כאלה עם ארבעה ועם חמישה ילדים. אם אני אתחשב בך אני צריך לשחרר עוד עשרה."

"אגיד לך דוגרי... אני מפחד."

"מי לא מפחד? אם כל מי שמפחד היה הולך הביתה הייתי נשאר אולי עם חמישה חיילים."

"אין לכם קצת לב? אי אפשר פעם אחת להתחשב עם בנאדם? בטוח שיש לך פה לפחות חמישה עם רישיון ג'."

"אני צריך נהגים עם תקן... אבל אתה יודע מה? אם יגיעו עוד שני נהגים, אני אנסה לעשות משהו."

"תשתדל... בשבילי זה עניין של חיים ומוות."

"...מישהו פה נהג?"

"אני חימוּשניק!"

"...ואתה?"

"תותחן."

"לא מגייסים אצלכם נהגים?"

"נהגים?... מתוך עשרה שקוראים להם בקושי באים שניים."

"הֵי אתה... אתה נהג?"

"נהג עאלֶק. עשר שנים לא עליתי על משאית ומתעקשים לגייס אותי בתור נהג. תוך דקה אני עושה להם כזאת תאונה שיצטערו על זה שבכלל קראו לי."

"טוב, לא חשוב. תיגש לזה עם המשקפיים ותירשם אצלו... תלך, תלך עכשיו."

"לָמה מי מת?"

"הקצין צריך אותך דחוף. תירשם ותיגש אליו שלא יעשו לך בעיות."

"אתה שם... אתה נהג?"

"הייתי, אבל עשיתי הסבה לטבח."

"אתה מוכן להתגייס בתור נהג?"

"אני נראה לך מתאבד שיעי?"

"למה מה?..."

"אתה לא שומע חדשות?... אם הייתי צריך להתגייס בתור נהג, הייתי מכניס לעצמי כדור ברגל, ותאמין לי שגם לא הייתי הראשון שעושה את זה... אתה רואה את ההוא שם בחולצה האדומה? הוא נהג."

"בוא! בוא מהר. אתה נהג?"

"אז מה?"

"תירשם ותיגש לקצין, הוא מחכה לך מהבוקר."

"הוא יכול לחכות לי עד מחר. אני יש לי ולת"ם."

"ולת"ם?..."

"ולת"ם!... וו, לָמֶד, תו, מם."

"על מה הוולת"ם שלך?"

"עובד חיוני."

"איפה אתה עובד?"

"בתעש."

"מהנדס?"

"מה זה חשוב... הצבא שומע תעש – מוציא ולת"ם."

"אתה מוכן לעשות טובה?"

"בשבילך הכול, אחי."

"תראה, אני חייב להשתחרר... אולי תוותר?"

"על מה אתה מדבר?"

"לא לא... אתה כאילו תִתחַיֵיל וכשתגיע ליחידה תראה להם את הוולת"ם."

"אם אתה מגיע לשטח בית דין לא יוציא אותך משם... חוץ מזה אני משפץ עכשיו את הבית ואני חייב להיות כל הזמן בסביבה... אבל תדבר איתו, תמציא משהו, תגיד לו שאמא שלך גוססת בבית חולים."

"...נו, איך היה?"

"שלושים יום בטן-גב."

"והיציאות?"

"מי בכלל רצה לצאת?... אפילו הטבח עשה את השבוע החופשי שלו בבסיס. אתה יודע מה זה לעבור את כל הדרך מצידון לראש הנקרה ובחזרה?"

"כן, רק השבוע דיברו בחדשות על איזה מטען צד שהתפוצץ שם. אמרו שחייל אחד נהרג. מישהו משלכם?"

"לא בדיוק. שירת בצריפין בתובלה, אבל סיפחו אותו אלינו בגלל המכה של הוולת"מים. בא למילואים האחרונים שלו וממש בכה שישחררו אותו. כאילו ידע מה מחכה לו."