ביום הנכה הבין-לאומי פרסמה נציבות השוויון שבמשרד המשפטים את תוצאות מדגם התעסוקה של ציבור בעלי הלקות שנערך עבורה ע"י מכון ברוקדייל וזאת כחלק מדו"ח שהכינה בנושא התעסוקה. תוצאות המדגם שהוצגו היו עגומות, אבל לא פחות מהן מקטע המסקנות שהוצגו בדו"ח.
מפילוח הנתונים שנאספו למדתי על כך שמעל ל- 415 אלף בעלי לקות המצויים בגיל עבודה (18-65) אינם עובדים (לא בהכרח מובטלים). זאת ועוד, המדגם פילח את אוכלוסיית הנכים לקבוצות לקות והחיתוך הציג את הנתונים בהתייחס לבעלי לקות חמורה ומתונה.
70% מבעלי הלקות החמורה שבגיל עבודה אינם עובדים זעקו שם בדו"ח.
אקדים ואומר שעבודה היא ערך חשוב בעיניי, איני מקל ראש בערכיות ובמוסרית של ערך העבודה, אלא שקיים פער עצום בין הנתון המספרי לבין המסקנות, ואלו הדאיגו אותי ממש.
לא במקרה בחרו כותבי הדו"ח להתייחס במסקנות לנתוני התעסוקה של בעלי הלקות הקשה ולציין את הצורך בעידודם, אבל וקודם לכן, חשוב מאוד לצנן את הקביעה הדרמטית ולהכניס נתון זה לפרופורציה הוגנת והגיונית. אין חולק על כך שלקות חמורה גוררת ירידה בכושר עבודה, אלא שבדו"ח נעדר בהצגת הנתונים ובמסקנות, האבחנה המתבקשת בין אותם שתעסוקתם יוצרת בסיס כלכלי ועבודתם יכולה לשמש כמנוף לפרנסה ראויה ובכבוד, לבין אותם שעל אף רצונם העז, עבודתם אינה מסוגלת לייצר בסיס כלכלי זה.
נכון שאבחנה בין שתי הקבוצות קשה, לעיתים בעייתית מאוד. קשה לא פחות האבחנה בין רצון כנה לבין התייפייפות חברתית, וקשה עוד יותר לאבחן ולהבדיל בין כוונת אמת לאינטרסים כלכליים צרים ופוגעניים.
ההתעלמות מהצורך לבצע את ההפרדה הנחוצה באה כנראה מתוך חשש לפגיעה בדימוי החברתי המתייפייף של כותבי הדו"ח שמעדיפים, הצגת כוונת נכונות לשילוב חברתי על פני שילוב ממשי. כנראה עדיף להם לקבע נרטיב שגוי שבצדו תוצאה הרת אסון, ולהציג בהכללה פוגענית את 70% מציבור הנכים החמורים בגיל עבודה כ"נדרשים" לעידוד תעסוקתי, וברמיזה לתת לציבור להניח שמדובר באבטלה סמויה ומגמתית.
אולי הדברים יקוממו אחדים אבל בעיניי ובעיני רבים אחרים "השמיים הם לא הגבול" כפי שמנסים לשכנע רבים מכם וזו עיקר טענתי, אחרת איני יכול להסביר, לעצמי לפחות, מדוע ובחלק נכבד ביותר של מקרי הלקות החמורה קיימת הפרדה דה פקטו בין נכים היכולים לעבוד לאותם שאינם מסוגלים לייצר עבודה וכמו גם לתת הסבר לכך שכה מעטים מקרב הנכים החמורים קפצו על עגלת "עידוד התעסוקה" שיצרו בעבורם.
האמירה הקולעת ביותר למלכודת הדבש שנוצרה בשינוי חוק הביטוח הלאומי ובהכללת עידוד התעסוקה בו היא: "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" תיאור זה הולם ביותר את תוכנית התעסוקה החדשה, שאותה הייתי מכנה בלי חשש "שערורייתית".
עיקר התרעומת שלי באה על כך שגורמים אינטרסנטים, שרובם ארגונים במגזר השלישי בוחשים בקדרה ודוחפים ליצירת מערכת משומנת היטב (ממנה הם נהנים מכספים רבים) ואיתם גם גופים של מעסיקים הפועלים "לשלב נכים" באמצעות הנלוז שבפתרונות. אפשר להתעלם מקביעה זו ולהמשיך לכנות את המושג "שכר מינימום מתואם" צודק והגיוני שכן הוא עושה שימוש בטיעונים אלגנטיים של: "שכר שווה תמורת עבודה שווה", אלא שמדובר בהטעיית הציבור, כלום לא ישכנע אותי גם לא עטיפת המילים היפות שהמציאו לזה. כי וכעובדה פשוטה מדובר בפתרון דוחה המכיל בתוכו ניצול, ואפליה מהסוג הנאלח ביותר.
חוק השוויון מדבר על העדפה מתקנת שאמורה לתקן את המציאות עבור הנכה. חוק השוויון מכיר בכך שאדם בעל ליקוי אינו אשם בנכותו, והחברה/המדינה צריכים לעזור לו ככל האפשר, לא להעניש אותו על כך. מי שצריך לפצות את המעסיק על "הלקות" של הנכה הוא לא בעל הלקות עצמו ומתוך שכרו, כי בעל הלקות כבר "שילם" את חלקו, ולא צריך לנצל את הנכונות שלו, את התמימותו, את חוסר האונים, את חוסר הברירה ברצון שלו להשתלב.
אוזלת ידה של המערכת הרווחה לספק שירותים, הביאה לכך שכפתרון מפריטים שירותים וכשעושים זאת נאלצים "למכור" את הנכים חסרי כושר העבודה הריאלי - למגזר הפרטי, הניסיון הכפוי "לשילובם" של עשרות אלפי נכים חסרי כושר עבודה ריאלי בשוק התעסוקה הפרטי גורר את שוק העבודה לאימוץ נורמות פסולות. מעסיקים לא מצפים יותר לתפוקות ברמות סבירות וכתוצאה מכך רמות השכר וכנורמה "לנכים" "ושכר נכים" יורד.
התופעה מרחיקה נכים, בעלי יכולות עבודה סבירה, מלקבל שכר הולם כמקובל בשוק העבודה ובתחום העיסוק שלהם. המציאות מביאה את הנכים, כציבור, לתחתית סולם מדרגות השכר והרבה מתחתיו, מדובר בתופעה קשה שסופה ברור, אנו הנכים נוצב בתחתית הסולם החברתי-כלכלי באופן קבוע ונכים ידרשו לעבוד בשכר דחק, כזה שגורר את כלל האוכלוסייה למצב בו הוא לא יוכל לצאת ממעגל העוני והמחסור, וזה ממש לא מקדם צדק חברתי.
מה בדבר עידוד אמת
מה בדבר עידודם של 232 אלף נכים בנכות מתונה ובגיל עבודה שאינם עובדים? הרי בעלי הלקות המתונה הם בעלי הפוטנציאל הטוב ביותר להשתלב בפתרון תעסוקתי , כזה שמסוגל לייצר עבורם פרנסה מכובדת וברמה ראויה.
הנכים הללו מסתבר שקופים למערכת. הרגולציה הכספית של הביטוח הלאומי הרימה את רף הזכאות הרפואית וכתנאי לזכאות ל 40% (או 60% ובעיקר לבעלי הלקות המנטאלית) מה שמדיר את רוב הנכים בעלי הלקות המתונה ממערך התמיכה הממשלתית. ואם לא די בכך, מערכת עידוד התעסוקה שולבה בתוך מערך התמיכה הכספית של הביטוח הלאומי כך שרוב הנכים הפוטנציאליים לשילוב, נכים קלים וחלק נכבד ביותר מאותם שנכותם מתונה נזנחים ונעזבים ולא זוכים להשתלב בעידוד תעסוקה ומכל סוג.
השיקום התעסוקתי ועידוד העבודה, כל אלו חייבים לצאת ובדחיפות מתוך תחומי הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה לידי משרד התמ"ת, אלא שהרצון של הגורמים השונים שם לשמר ולהגביר מישרות ותקנים מונעים זאת , וזה פוגע בנכים, וחייב להיפסק אחת ולתמיד.
הניסיון להשתמש בנתונים על מנת לגרוע מזכותם של מחוסרי כושר העבודה מלהגיע לפרנסה הוגנת וסבירה ובשם "העידוד", מניעת תמיכה חיונית בטעמים של "נעודד אותם לעבוד ובכך תגדל הכנסתם" וכיעד מדינה, לצד בחירה לשבת בצד ולהקטין את התמיכה, כל זה לא מהווה יותר מניסיון חסר לב להסיר את הנטל הכלכלי מעל כתפי הציבור ולבטל את חובתו המוסרית כלפי ציבור הנכים, זה שתלוי בתמיכה לקיומו.
נכון שאנשים נכים לא צריכים להיתקע בין ארבע קירות בחוסר מעש. נהפוך הוא, צריך שישולבו בפתרונות. מדובר בפתרונות אחרים, חברתיים, שאינם פועלים על בסיס כלכליי- עסקי ושלא מקדמים "העסקת דחק" תוך רמיסת כבוד. חשוב שאותם המוצאים עצמם בבידוד חברתי מנותקים מחברה ובשל נכותם יוכלו לצאת ממנו שיחושו שהם תורמים והם חלק מהמרקם החברתי. אלא שנחוצות מסגרות מתאימות, המנוהלות על בסיס אספקת פעילות ועניין, ומופעלות שלא על פי נורמות וכללים של שוק העבודה החופשי.
אז באו נודה באמת, ונפסיק להתקשקש במתיקות שפתיים: פתרונות "עידוד תעסוקה" של המדינה לא ממש בנויות להביא לפתרון למצוקת התעסוקה של הנכים, השאלה היא מתי נפסיק את הבולשיט הזה ונציג את הדבר האמיתי . את הממסד מעסיקים רק נושאי הקטנת כמות הנתמכים והקטנת נטל הקצבאות על הקופה הציבורית, וכל הבחירות שנעשו לא נועדו לקדם עידוד תעסוקה. אני לפחות לא צבוע ומציג את האמת כולה ובמערומיה לשיפוטו של הציבור. |
