כל ישראלי מתייחס אל יהושע חנקין כגיבור לאומי - "גואל אדמות עמק יזרעאל" הוא נקרא בנרטיב הלאומי שלנו. הוא כבור כאן באחוזת קבר מכובדת ובכל עיר ישראלית יש רחוב על שמו.

היום מפרסם ב-"הארץ" העיתונאי אורי בלאו תחקיר על פועלו של איש אלמוני ששמו צחי מאמו. האיש הזה עושה היום בדיוק נמרץ מה שעשה יהושע חנקין בעמק יזרעאל לפני כמאה שנים. אבל צחי מאמו מסתתר מעיתונאים, אינו מוכן לומר להם מילה. מדוע ישראל מתייחסת לאחד כגיבור לאומי ואילו השני הוא מוקצה מחמת מיאוס ומסתתר? מדוע מי שלפני מאה שנים קנה מידי ערבים אדמות כדי שיהודים ציונים יתיישבו בהן ויבנו מדינה ליהודים הפזורים בעולם, עוד לפני שמישהו העז לחלום שתבוא שואה על יהודי אירופה, נחשב לגיבור לאומי ואילו מי שעושה זאת כיום מסתתר במחשכים? כדאי לשים לב אל העובדה ששניהם קנו בכסף אדמות מערבים ולא "כבשו" אדמות ערביות. 

התשובה שלי הקטן על שאלות אלה היא, שאנחנו הקדחנו במו ידינו את תבשיל הציונות שאין צודק ממנו. אנחנו בעצמנו מתביישים ברצוננו לחיות חיים עצמאיים במדינה יהודית ומתרשמים יתר על המידה מדעות בעולם שאנחנו גרמנו עוול לערביי פלסטינה וגרמנו להם "נאכבה" - אסון בלשון הערבית. אז מה הפתרון, כיצד נתקן את "העוול"? נתאבד כדי להיעלם ולהשאיר לערבים את פלסטינה השייכת רק להם?

רגשי האשם הלא מוצדקים על הציונות שהביאה מדינה לעמנו גורמים לאנשים כמו צחי מאמו להסתתר מעיתונאים ולחיות במחשכים.

הבושה מפני רצונו של עם לחיות, אחרי שרצחו שליש ממנו, אינה מובנת לי. היא קיימת במוחות מעוותים. ואני מניח שאין לשום עם "זכות הבטחה אלוהית" על פיסת אדמה. אבל יש לעם זכות לחיות במקום כלשהו על פני כדור הארץ, גם אם איסמעיל הנייה חושב אחרת.