להכניס ספרים ומחברות! בוחן פתע: מה מצויר על שטר של 50 שקל? אה?

ובצד השני?

ועל עשרים שקל?

כן, אבל מה לובש האיש שמופיע על השטר?

מה אתה חושב כ"כ הרבה! אף פעם לא ראית שטר של עשרים שקל?!

נכשלת בבחינה?

כנראה שאתה לא ישראלי.

ואולי אתה צריך לעוף מכאן. לפחות אם תשאל את פקידי יחידת הרישום והזיהוי של משרד הפנים, שאוהבים יותר לכנות את עצמם "יחידת תשאול מסתננים" גם כשהם "מתשאלים" אנשים שהגיעו לכאן בדרך חוקית לחלוטין.

אני שומעת את האשה הצעירה והמתוקה שלידי, בת 22, מתבלבלת כשהיא צריכה לחשב בת כמה היתה ב 2001. לא יודעת את פירוש המילה "רמטכ"ל" או "מפלגה", לא יודעת לתאר מיקום של מבנה ציבורי מעבר ל: "באמצע, למטה..." היא וודאי היתה יכולה להוביל אותך לשם, לו הייתם נמצאים כעת בכפרה הנידח באריתריאה, אבל לתאר את המיקום זה מעבר ליכולת הביטוי והחשיבה שלה. ככה זה כשמעולם לא ביקרת בבית ספר, לא למדת לקרוא מפה, לא ראית מעולם את צורתה, ולא ממש יצאת אי פעם מהכפר, עד שהאדמה בערה והחלטת לעזוב.

אני שומעת אותה מנסה כמיטב יכולתה להדוף את מטח השאלות הבלתי אפשריות, ולבי נכמר. אני לא יודעת בוודאות אם ברחה מאיום אמת או לא, אבל מה אם כן?

עומק הפער בין עולם המושגים שלנו לשלה הוא בלתי נתפס. אולי צריך לראות כדי להבין. כשביקרתי בפיליפינים, ראיתי בידוד מהו. חלפתי ליד איי רובינזון קרוזו קטנטנים, כמה בקתות בשוליהם וקאנו קטנה או שתיים משייטות לידם, ובהן דייגים הדגים את ארוחת הצהריים שלהם. העיר הקרובה ביותר היא במרחק כמה שעות בסירת מנוע, אולם להם, כאמור, יש רק קאנו.

אז ראיתי, ועדיין אפילו אני מתקשה להאמין לעתים לעומק הבורות.

באריתריאה לא הייתי, וכנראה לא אהיה בקרוב. זו אמנם לא מדינת איים, אך אני מניחה שהנידחות שם לא פחותה. נידחות נובעת לא רק  מבידוד גיאוגרפי, אלא גם מחוסר גישה אינטלקטואלי. באריתריאה כ-40% מהאוכלוסיה אינה יודעת קרוא וכתוב. זה כולל את הערים, אז אני יכולה להניח שככל שאתה מרחיק מהן המצב מחמיר. אין לי שום יכולת לתאר לעצמי איך נראים החיים במקום שרוב האוכלוסיה בו נבערת. זה פשוט רחוק מידי. אין לי יכולת, אבל אם אני מנסה, אז אני יכולה להבין למה אשה צעירה ונבערת לא  יודעת היכן נמצאים הריכוזים הגיאוגרפיים של שבטים שונים החיים בארצה, ועל שם מי הכנסיה בעיר הסמוכה, בה ביקרה פעמיים בלבד במשך חייה.

כך אני. אבל לא כן פקידי יחידת הרישום והזיהוי, שתפקידם הוא לקבוע האם אותה אשה היא אכן מאריתריאה. הקביעה חשובה, שכן לאור הפרות זכויות האדם הקשות באריתריאה (מהיעדר חופש ביטוי, התאגדות או מחאה, דרך מאסרים שרירותיים,  ועד שירות בלתי נגמר בצבא דרך עוד רעות חולות ורבות אחרות) החליטה ממשלת ישראל כי כל אזרחי אריתריאה זכאים להגנה בישראל, במעין "פליטות קולקטיבית" זמנית, ולדקדוקי ההגדרה לא ניכנס הפעם.

רק שלאור מדיניות זו – שנקבעה ע"י מדינת ישראל עצמה – פקידי יחידת הרישום קיבלו תפיסה חדשה של תפקידם: לא לזהות מאין אדם מסוים הגיע, אלא מאין אותו אדם לא הגיע. ומי שאינו עונה נכונה על "בוחן הפתע" הנ"ל בנוגע לאריתריאה מוכרז כי אינו אריתראי. ברוב המקרים יחידת הרישום אינה מסתפקת בכך ואף קובעת פוזיטיבית כי האדם אתיופי דווקא. לצורך כך, באופן מפתיע, אין צורך כי אותו אדם יוכיח ידע כלשהי בתרבות או בגיאוגרפיה האתיופית. מספיק שאינו יודע לשיר את ההמנון האריתריאני כיאות, או אינו בקיא באתרים ההסטוריים של אריתריאה. מבחינת משרד הפנים הוא הופך אוטומטית ליליד ולאזרח אתיופיה.

משהוכרז על מבקש מקלט כי הוא אתיופי, אחת דינו : גירוש. לחלופין, הוא ישב במעצר ללא משפט חודשים ושנים עד שיסכים לשתף פעולה עם גירושו, לארץ שאינו מכיר ואינו אזרח שלה.

לעתים נמצאת דרך שלישית: בשלב כלשהו מצליח אותו אדם לשכור את שירותיו של עורך-דין ראוי, אשר מצביע בפני בית המשפט על הכשלים באופן בדיקת זהותו ועל חוסר הסבירות של זיהויו כאתיופי, ואז לעתים קרובות מאד הוא משתחרר מהכלא. ריבוי המקרים בהם פניה לבית המשפט אכן עוזרת וגורמת לשינוי החלטת משרד הפנים ושחרורם של אותם מבקשי מקלט משהייה ארוכה בכלא, אינה מלמדת אלא על אלה: כי משרד הפנים אינו עושה עבודתו נאמנה, וכי קל לדרוס זכויותיו של אדם חלש ולא מיוצג ב"שיטת מצליח".

אז כן, מזל שאנחנו שם, וחבל על כך שאנו צריכים להיות.