9/4/2012 2200 שדה תעופה נתב"ג
המחשבה הראשונה שחולפת לי בראש: מה אני בעצם עושה פה? איך שמעון פרס התבטא פעם: "בשביל מה אני צריך את זה"? אני בדרכי לביג'ין. בעוד יומיים אכנס לצפון קוריאה ואנחת בפיונגיאנג הבירה. זאת כבר הטיסה המי יודע כמה שלי, אבל זאת הפעם הראשונה שבמקום לטוס מערבה אני אטוס מזרחה. בדרך לרכבת שתיקח אותי לנמל התעופה דדה שואלת אותי – "אתה לא מתרגש"? אני לא באמת מתרגש, אבל אני בהחלט שואל את עצמי מדוע בנסיעת הבתולין שלי למזרח הרחוק בחרתי דוקא את היעד הכי פחות צפוי. הכל התחיל לפני כ-6 חודשים. אני צרכן כבד של ספרים מושמעים (Audio books) להם אני מקשיב בכל יום בנסיעה לעבודה ובחזרה ממנה. במקרה התגלגל לידי ספרה המצויין של ברברה דמיק: Nothing to envy – regular life in North Korea. (הספר יצא לאחרונה גם בעברית תחת השם: "אין מה לקנא" בהוצאת כרמל (http://www.steimatzky.co.il/Steimatzky/pages/Product.aspx?ProductID=12923613) Nothing to envy הוא משחק מלים מסלוגן המוטבע במקומות רבים בצפון קוריאה:
LONG LIVE KIM IL-SUNG.
הספר מתאר את חיי היום יום במדינה הפסיוודו סטליניסטית - קומוניסטית אחרונה שנשארה בעולם בהתבסס על שיחות עם מספר תושבים שהצליחו בדרך-לא-דרך לערוק מצפון קוריאה והגיעו לדרומה. למרות שזהו ספר דוקומנטרי, הוא קריא מאד ונותן הצצה לחייהם של אנשים שגדלים תחת שלטון של הגבלות שרירותיות, טרור והפחדה, הלשנות, תנאי מחייה ירודים ורעב כרוני. ברברה דמיק נראה שמצליחה לחדור להלך מחשבותיהם של אנשים שגדלים וחיים תחת הערצת מנהיגיהם כאילו הם אלים עלי אדמות (קים איל סונג, המנהיג המייסד הוכרז, לאחר מותו, לנשיא לנצח). הספר גם מתאר את הקשיים העצומים בדרכם של העריקים אל החופש. השגת הגבול דרך סין, החשש המתמיד שאם ייתפסו ע"י השלטונות הסיניים יגורשו חזרה לצפון קוריאה, שם צפויים לרצות ענשים כבדים במחנות עבודה תת-אנושיים. ההבנה שבני משפחותיהם שנשארו מאחור צפויים לענישה חמורה, והאתגר הבלתי אפשרי כמעט לבנות את חייהם בדרום קוריאה כאשר רובם ככולם הם חסרי נתונים בסיסיים להתמודד עם החיים המודרנים, העכשוויים.
עד שנתקלתי בספר זה הייתה צפון קוריאה מושג ערטילאי. ידעתי שזאת מדינה טוטליטרית, חלק מציר הרשע המפורסם שיצר ג'ורג' בוש בהבל פיו. ידעתי שמצב התושבים החיים בה הוא קטסטרופלי אך עם זאת היא הייתה מתוייגת אצלי כמו עוד אחת מאותן ארצות הנמצאת בתחתית הסולם של הציביליזציה. חלק מהמועדון המפוקפק של מדינות נחשלות כדוגמת אנגולה, רואנדה ודומיהן, שבכל פעם שהן מוזכרות בחדשות אתה מזפזפ לערוץ אחר – רק שלא יעכירו לך את מצב הרוח ...
בישראל גדלנו על זכר השואה, ועל חיי היהודים בפלנטה הבלתי נתפסת של גיטאות ומחנות ריכוז, אך כל תקופת מלחמת העולם השנייה ארכה כ 6 שנים. עם זאת, ובלי להתפס להשוואה קלישאתית, מדובר באומה ואנשים (24 מיליון במספר) שחיים כך כבר מעל 60 שנה. מספרה של ברברה דמיק אני למד שמעריכים שכ-10% ויותר מהאוכלוסיה (כ – 3 מיליון גברים, נשים ובייחוד ילדים) נספו ברעב כבד שחוותה המדינה כתוצאה מהתמוטטות ברה"מ הקומוניסטית בסוף שנות ה-80. ברה"מ הייתה המדינה הכמעט יחידה שתמכה בכלכלה של צפון קוריאה והניתוק ממנה היה קטסטרופלי.
גדולתו של ספרה של ברברה דמיק שהוא מתמקד בחייהם של מספר דמויות, החל מילדותן, יחסיהן עם בני המשפחה והסובבים אותן. הסופרת מתארת את החיים בצל משטר טוטליטרי שהצליח לנתק את נתיניו מהעולם הגלובלי והשית עליהם אידאולוגיה פסיוודו-דתית. אחת השאלות שאינה נותנת לי מנוח כיצד משטר כל כך טוטליטרי, שהביא את נתיניו לרעב כרוני ולמוות ברעב של כה רבים, מצליח לשרוד כל כך הרבה שנים בשלטון? כיצד יתכן ש 24 מיליון נתיניו לא התקוממו? ומה העולם עושה בקשר לכך? מה אני עושה בקשר לכך?
בלילה שלפני הטיסה השינה ממני והלאה. אני מסיים את הקריאה של ספר נוסף העוסק בצפון קוריאה (הבריחה ממחנה מאסר 14 - שעליו ארחיב בהמשך). אני משוטט באינטרנט, מגגל North Korea. רוב הלינקים העולים מהחיפוש עוסקים בהסכם שצפון קוריאה חתמה עם ארה"ב, זה עתה, בדבר הפסקת פיתוח נשק גרעיני בתמורה לסיוע במזון. ידיעה אחרת עוסקת בכוונתה של צפון קוריאה לשגר טיל בליסטי לכבוד יום הולדתו ה-100 של קים איל סונג שיחול בעוד מספר ימים, כאשר אני כבר אהיה בקוריאה.
כשהחלטתי "לנוח" קצת מצפון קוריאה, אני פותח את YNET. ידיעה ראשית מוסרת על 150,000 איש הנמקים בגולאגים בצפון קוריאה (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4214483,00.html). האם צפון קוריאה "רודפת" אותי או שאנע פשוט "tuned" לתדר הצפון קוריאני, כאילו שהיא פתאום "המדינה שלי". כאילו כל מה שקורה בהקשר אליה יש לו חשיבות עבורי.
כדי להפיג קצת את ההרגשה אני פותח item אחר – "לרגל החג – ההרצאות שפספסתם" (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4213440,00.html). אני נופל על ההרצאה: "ניקוי ראש מסוג אחר: 10 דקות - ואין אלוהים - בהרצאה הבאה מבטיח כריסטופר היצ'נס להפריך את קיומו של אלוהים בעשר דקות, אבל מציין: עשר דקות זה יותר מדי". מתחיל לשמוע את ההרצאה. אז הטיעון המרכזי הולך ככה: הוא (כריסטופר היצ'ינס) יכול להבין אנשים שאומרים שיתכן שישנו מקור ראשוני לעולם (אמונה דאיסטית), אך מכאן ועד לאמונה התיאיסטית, המחשבה שיש מישהו שיודע מי אתה, שאכפת לו מה אתה עושה, מה אתה אוכל ועם מי אתה נכנס למיטה – הסיבה שהוא – כריסטופר היצ'ינס - שמח שאין סיבה להאמין בכך היא כי זו אמונה טוטליטרית. זהו הרצון להיות עבד. זהו הרצון שתהיה סמכות רודנית שאינה ניתנת לשינוי או לאיתגור – שיכולה להרשיע אותך בפשעי מחשבה בזמן שאתה ישן – צפון קוריאה שמיימית (כן – כך במקור). הייתי בצפון קוריאה הוא ממשיך לקול צחוקו של הקהל. הנשיא שלה הוא אדם מת. זוהי נקרוקרטיה (שלטון המתים). הבן הוא גלגולו של האב. זאת צורת הטיראנות המזעזעת, המוחלטת, הנוראית וחסרת הלב ביותר שהמין האנושי פיתח מעודו אבל לפחות אתה יכול פאקינג למות ולעזוב את צפון קוריאה. האם הקוראן או התנ"ך מציעים לך חירות כזאת? האם יתכן שיד הגורל זימנה לי את ההרצאה הזאת או שקיבלתי אות משמיים – הוכחה חותכת שאכן יש אלוהים???
שני ספרים נוספים קראתי על צפון קוריאה. האחד הוא הבריחה ממחנה מאסר 14. זהו גם ספר דוקומנטרי שמתאר את חייו של שין גוון שנולד וגדל במחנה גולאג להורים שהיו כלואים במחנה בלי שידע בדיוק על מה ולמה נענשו הוריו והוא ובלי שהוא יודע כמעט דבר על העולם שמחוץ למחנה. שין הצליח לברוח מהמחנה ולאחר תלאות רבות עבר את הגבול לסין ולבסוף הגיע לצפון קוריאה. תקציר של הקורות אותו ניתן למצוא ב: (http://www.guardian.co.uk/books/2012/mar/16/escape-north-korea-prison-camp) הספר השני נקרא The Orphan Master's son (http://www.amazon.com/The-Orphan-Masters-Son-Novel/dp/0812992792). זוהי נובלה המתארת בצורה מעין פארודית את מהלך חייו של סוכן צפון קוריאני שעוסק בחטיפת אזרחים יפנים ובהיפוך תפקידים תופס את מקומו של קצין בכיר בצבא הצפון קוריאני. הספר פחות מעניין (לטעמי) משני הספרים האחרים ואולי מהווה דוגמא כיצד המציאות בצפון קוריאה עולה על כל דמיון.
|