זה שוב החשק הזה,

שרק בוקר חורפי יכול לעורר...

להתמתח בחתוליות מפונקת מתחת לפוך

לגנוב עוד כמה דקות מעורסלות

בתוך החום הזה שיצרתי בשנתי...

להרגיש את הצביטה המוכרת הזאת

של הגעגוע

(הרי בלעדיה איך אדע שעוד יום מתחיל)

להעביר יד על הגוף שאני כל כך אוהבת

הגוף שלי

להעיר כל מילימטר

ל א ט    ל א ט

להתעכב איפה שצריך

כמה זמן שצריך

ושהעולם בחוץ יחכה

ובדיוק כך,

באינטימיות הזאת

להיות הכי משוחררת שאפשר

הכי מקבלת שאפשר

הכי רכה שאפשר .

לקחת עוד דקה להסדיר את הנשימה,

וזהו,

אפשר להתחיל יום חדש.

בוקר טוב!