על סדר היום הלאומי:
א. ברק נגד אשכנזי:
לפני ימים אחדים צפיתי בתדהמה עם כל עם ישראל בקרב היצרי המתוקשר בין שר הבטחון אהוד ברק ובין הרמטכ"ל לשעבר - גבי אשכנזי. לרגע חשבתי שזיפזפתי בטעות לערוץ של האבקות חופשית, אך מהר מאד הבנתי שזה רציני, וכי בטחון המדינה נמצא בידיים מאד מאד לא בטוחות ולא נקיות, וזאת בין אם השקרן הוא אהוד ובין אם הרמאי הוא גבי. אין גיבורים טובים במחזה התעתועים הזה.
מציע לשלוח את שניהם בדחיפות לסגן שר הבריאות ליצמן, כדי שיוציא להם מהבגאז' של מכוניתו ההרוסה כמה עלים של מריחואנה רפואית. זה מרגיע והם זקוקים לזה מאד, ובמכוניתו של סגן השר שוררים כנראה תנאים טובים לגידולו של הצמח המיטיב הזה.
אנחנו האזרחים הנדהמים הצופים במחזה הזה, כבר זקוקים כפי הנראה לחומר הרבה יותר חזק כדי להתגבר על הטראומה שנגרמה לנו למראה שני הגברתנים המתקשים לשאת את משא האגו המונח על כתפיהם, והמנהלים קרב האבקות לחיים ולמוות בבריכה של בוץ.
המחשבה שבטחוננו ואפילו חיינו תלויים בהם ובשכמותם – מצמררת.
ב. חוק כרם הארנבות:
לאחר שכוכב "קדימה" קרס אל תוך החור השחור המכונה "ליכוד", נותרה מדינת ישראל למעשה ללא אופוזיציה ממשית. באין לקואליציה עם מי להתעמת וכנגד מי להלחם, היא הכריזה מלחמה על עצמה. כך נוצר מצב דברים מוזר, שבו חברו להם ח"כינו מן הליכוד אל חברי שאר מפלגות הימין, והכריזו מלחמה על הממשלה שהיא בשר מבשרם. הכוונה היא כמובן להצעת החוק אשר הניחו על שולחן הכנסת, חרף התנגדותו המפורשת של ראש הממשלה.
בראש היוזמים והמוחים, התייצב בין השאר ח"כ זבלולון שחורלב (שם דמיוני כמובן). הוא משחק אותה יעני "בנועם הליכות", אך לא כשמדובר בפלסטינים, שלגביו הם גרים שעליהם לא חלות מצוות הגר שבתורה. עליו ועל חבריו ניתן לומר: "נבלים שלא ברשות התורה", או אם תרצו: "טובלים ושרץ בידם".
משום מה בחרו גזלני הקרקעות לקרוא לחוק שמיועד להכשיר כל מעשה נבלה כלפי הערבים, בשם הסתמי "חוק ההסדרה". אך לא כך הוא היה ראוי להקרא, אלא חוק כרם נבות. אילו החוק היה מתקבל, מן הסתם הוא היה מאפשר להכשיר גם את גזל כרמו של נבות היזרעאלי על ידי המלך אחאב. לאחר מכן היו הגזלנים מעבירים חוק לתיקון התנ"ך שיקבע כי אחאב היה בעצם צדיק גדול, בעוד שנבות היזרעאלי הוא סתם "סמולן" (וגם יש לו, טפו טפו שם של קיבוצניק, רחמנא ליצלן...). אין ספק שגם אלוהים היה רואה זאת בעין יפה, שהרי ידוע לכל שגם הוא לא סובל את הערבים, ואינו מבין מי יצר אותם ומדוע.
אך כמו שכולנו יודעים, הצעת החוק נדחתה ברוב גדול, וכל השרים וסגניהם אשר הצהירו בלהט כי יתמכו בו, נעדרו מן ההצבעה לאחר שראש הממשלה איים כי מי שיתמוך בחוק יפוטר מן הממשלה. תודות לבריחתם הפחדנית של השרים וסגניהם, לא יזכר החוק שנדחה, בשם חוק כרם נבות, אלא בשם חוק כרם הארנבות...
ג. על חוק ואמנות: בשעה טובה התבשרנו על יזמה לתוספת חשובה לחוק הפלילי. על פי החוק המוצע, יוטל עונש של שנה מאסר על מי שיתערטל בפומבי, גם אם מדובר בהתערטלות למען האמנות. אני תוהה באם החשודים בביצוע העבירה יידרשו בחקירתם במשטרה למסור טביעת תחת.
ג. משהו אופטימי לסיום:
אבי זכרונו לברכה לימדני שתמיד רצוי לסיים גם דברים קשים עם משהו אופטימי, שמותיר את השומע עם תחושה של נחת ותקווה לעתיד טוב יותר. אז יש לי אחד כזה:
לפני ימים אחדים נקראתי אל רופא המשפחה שלי. הוא הודיע לי שיש לו עבורי שתי בשורות – רעה וטובה: הבשורה הרעה היא שהתקבלו התשובות לבדיקות שעברתי, וכי נותרו לי לכל היותר שלושה חודשי חיים. "אך יש בפי גם בשורה טובה" הוא הוסיף בעליצות: "אתה מכיר את האחות הבלונדינית שלנו? אתמול היא נעתרה לחיזוריי ובילינו יחד לילה בלתי נשכח".... ואם זה לא סיפור אופטימי, אני כבר לא יודע מה כן.
עודד אל-יגון |