אתמול זכיתי להנחות מפגש מרתק עם הבמאי יוסף סידר (יוסף ולא יוסי, מסתבר שהוא מקפיד על כך, זה לא עניין שולי), באירוע הסיום של השנה הראשונה של מחשבה תחילה, מסגרת חדשה שהקמנו בתואר הראשון במחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה. בתחילת המפגש הצגתי כמה קטעים מתוך הדברים שכתבתי על הסרט עוד לפני שצולם, ביום בו התפרסמה ההודעה על כוונתו של סידר לביים את הסרט. קלעתי שם, בנקודות מסויימות, למהויות עמוקות שהיו בסרט: "הערת שוליים. כמה משמעות מוטענת במילים ברגע שהם נעשות לשם של סרט... הערת השוליים הפכה לסמל לעיסוק המחקרי בתלמוד, משום שבתחום זה, יותר מבתחומים אחרים, מרובות הערות השוליים, מרובות עד אין קץ, וריבוין כאילו מעיר את התחום מתוכו. מדוע דווקא בתחום הזה מרובות הערות השוליים. תרצו, תאמרו, כך דרכו של תלמוד, כשם שהתלמוד משתלשל לו מעניין לעניין … מפנה מטקסט לטקסט, היפר טקסט שאין לו סוף, רצף שאין לו התחלה, ויש בו פיצולי פיצולים, וכדרכו של השיח התלמודי, כך דרכם של פרשניו, לפרש את התלמוד הוא לעשות אותו מחדש, הוא לכתוב עוד מפילפוליו, וכך נוצרו, בעבר ובהווה אותן צורות ספרותיות פתלתלות, שמוכרות לכל לומד תוספות, ושהערת השוליים אינה אלא המימוש האקדמי שלהן. אך לא בכך מתמצה הזיקה שבין פלפולי התוספות לבין הערת השוליים של חוקרי התלמוד. ויודע גם יודע יוסי סידר, בבוחרו בשם הזה לסרט שהוא עומד לצלם, כי הערת השוליים, כפלפולם של בעלי התוספות, שייכת לעניין נוסף, ליסוד התחרות, הרהב, הרצון להציג את הידע פעור לרווחה לפני כל העולם. כן, כמו שהאשימו חסידי אשכנז את בעלי הפלפול, כך נכון להאשים את הערות השוליים שלנו. ... הערת השוליים מייצגת גם את יסוד התחרות שבמקצוע,... ההתנצחות במלחמתה של תורה, הפיכת המילים לחרבות. כן כן. בה בשעה שהפכו חז'ל את החרב והקשת המקראית לתפילה וללימוד תורה, למילים, הם הפכו את המילים לחרבות. אם יוסי סידר הוא במאי ראוי כמו שאני חושב שהוא – אלו הם הדברים שאני מקווה לראות בסרט שלו."
סידר הגיב ואמר שהוא הרבה פחות מתוחכם ממה שאני מייחס לו, ותיאר תהליך יצירה שמובל על ידי העלילה האמורה לתפוס את הצופה, הקונקרטיות של הרגש של כל שחקן בכל סצינה וסצינה, והתשומות של מאות אנשים שמעורבים בעשיית הסרט, וכל אחד מהם תורם משהו משלו. הצלחתה של התוצאה הסופית אינה באה מתוך תחכום המבקש לבטא רעיונות מורכבים, אלא רק מתוך חיפוש אחר ביטוי נכון, מדוייק, של הדברים. אם זה הצליח ונוגע בכל כך הרבה אנשים, אז הוא שזה קצת שטחי ופשטני מדי, או שזה אכן יצר חיבור לרבדים רבים שצופים שונים מוצאים בסרט. הוא דיבר על המקבילה המהותית שהוא מוצא בין הפילולוג, המנטרל לחלוטין את התוכן של התלמוד (לכאורה, זו הרי אשליה של הפילולוגים), לבין המעורבים בצדדים הטכניים של הסרט, כמו למשל האחראי על שמירת הפוקוס במצלמה. אם הוא לא יעשה את תפקידו נאמנה, אם המצלמה לא תהיה בפוקוס, לא יהיה סרט, גם אם תוכנו יהיה עמוק ומרתק.
אבל, וזה סוד הקסם שסידר קרא לו 'מאגי', שבתהליך כזה שמאות אנשים מעורבים בו יוצא בסוף דבר של ממש. וכאן אני מוסיף, ישנו איזה דיוק מסויים מאוד, שאם הוא נכון מאוד, אז אפילו המעשה של שומר הזום, העוזר השלישי של הצלם, הוא חלק מן המעשה האומנותי בעל המשמעות. אם הזום הוא על שומה בפנים יותר מאשר על העיניים, על עווית הפה יותר מאשר השער המקורזל, נוצר דבר בעל משמעות. סידר יודע זאת, מן הסתם. הוא הרי זה שהעז לשכנע את בראבא לפתוח את הסרט בשוט של שש דקות על הפנים של שחקן שמקשיב לדבריו של אדם אחר, כפי שסיפר לנו אתמול.
השיחה התנהלה במישורים רבים, ובין תלמידים מרצים ומתעניינים אחרים רבים, אבל עבורי באופן אישי הציר הזה של פרשנות היתר -לכאורה- היה משמעותי ביותר. אני מוצא בסרט הזה רבדים רבים, שהם לכאורה מוכחשים על ידי סידר. קחו למשל את שיחת על בויארין של מלחכי הפנכה בבופה של טקס קבלת שקולניק הבן לאקדמיה הלאומית למדעים. כאשר סידר אמר אתמול כי יש איזה קשר מהותי, עמוק, בין התהליך התלמודי לבין מתחי אב בן, לבין שאלת ההעברה, הערתי כי הדברים קשורים לשיחה הזאת. כמו שבשיחה הזאת נשאלה השאלה על הקשר בין תפיסות של הגוף לבין שיטות פרשנויות, כך גם כאן עולה הקשר בין דגמים חברתיים לבין דגמים ספרותיים. סידר סיפר כי הקטע הזה נוצר כך שהוא ביקש מכמה אנשים יודעי עניין לדבר על הנושא, הקליט את הדברים, ובחדר העריכה נבחרו אותם משפטים שהוא לא הבין מהם כלום. זהו בדיוק העניין. גם אם אני מאמין לו שהוא לא הבין מהם כלום (ואני לא לגמרי מאמין לו), אני אמשיך לפרש את הסצינה הזאת כמפתח עמוק ומשמעותי לסרט כולו, שכן הדיבור על הציונות שעברה מן הגבר הגלותי לגבר המאצ'ואיסטי מתכתב באופן עמוק עם שקולניק האב ושקולניק הבן.
מדוע מותר לי לעשות זאת כאשר הבמאי והתסריטאי אומר שלא הוא כתב את הטקסט? כאן אני מגיע לדבר המשמעותי ביותר שהמפגש הזה העניק לי בחיפושי אחר ההצדקה לפרשנות היתר של הספרות התלמודית שאני רגיל בה. משום שסידר הביא כאן משהו שהוא יותר ממנו. לא הגאונות של היוצר האחד יצרה את זיקת העומק בין השיחה התיאורטית הזאת לבין תכני הסרט, אלא הצירוף הקולקטיבי, העובדה שקולקטיב שותף ליצירת הסרט, משמעותה שהסרט מוציא החוצה משמעויות שהן מעבר לאלו שהיחיד יכול לאחוז בהן.
(הנה עוד רצף אסוציאטיבי שנשפך לי בעקבות השיחה הזאת של מלחכי הפנכה: הגבר המאצ'ואיסטי - המוצא עצמו ערום, ולא יכול להביא בגדיו, כמו ריש לקיש בסיפור עם רבי יוחנן, ומוצא עצמו בבגדים של סייפים, האנרגיות המלחמתיות שהוא מוציא במשחק סקווש - כאן ניצחון בספורט, שם ניצחון הפרסים האקדמיים, כאן קראו לי רבי, שם קראו לי רבי. איך כתבתי בפוסט המוקדם שלי "בה בשעה שהפכו חז'ל את החרב והקשת המקראית לתפילה וללימוד תורה, למילים, הם הפכו את המילים לחרבות." לכאורה אני מפרש את הסרט מראש על פי מה שאני כבר חשבתי עליו, מביא את עצמי אל הסרט. אני מטעין את החרב במשמעויות שסידר לא התכוין אליהם, אולי רק במקרה הוא חשב על הפתרון הזה, ברגע עלילתי שאו שהוא מאולץ עד גיחוך ומיותר, או שהוא סימבולי עד פרשנות מתבקשת. לטעמי, זה לא מקרה, החרב נכנסה לסרט איכשהו מתוך עולם הדימויים התלמודיים שריחף בסביבותיו. מתוך אותו עולם ממש היא נכנסה גם לפוסט המוקדם שלי, החרב כבר נמצאת בתוך הערת השוליים, החרב, הפאלוס, האגו - והנה באמת, בנקודה מסויימת, דיבר סידר על כך ששם, בהערות השוליים, הם מרשים לעצמם להשתולל. בגוף המאמר הכל מדוד, אבל בהערת השוליים יוצא משהו החוצה)
כאשר סידר נשאל על העדר הכיפה של האב וחבישת הכיפה של הבן הוא השיב כי דברים רבים נעשו בסרט פשוט משום שכך הם. הדור הזה של יוצאי גרמניה שלא היה לו צורך בכיפה, בסמל, מול הבן, שהסמל החיצוני כל כך משמעותי אצלו. אופס, תראו איך סידר זלג במשפט אחד מטענה – אני פשוט מצלם פרט היסטורי אותנטי, להטענה – הטענה של הפרט הזה במשמעות. עכשיו, וזה העניין הגדול כמדומני, דווקא בשעה שהדיבור הוא המעשה האומנותי הקונקרטי נעשה תוך השתקה מוחלטת של התחכום, דווקא אז הוא עשוי לתפוס את מהויות העומק, שהפרשן יהיה מסוגל להצביע עליהן. רגע לפני השיחה הפומבית אמרתי לסידר גם כמה הסרט "מדורת השבט" היה משמעותי עבורי, עד כמה הייתה בו תפיסה של ירושלים הדתית זעיר בורגנית של שנות השמונים. "תפיסה? סך הכל תפיסה של ציצי" הוא אמר, "אבל זה בדיוק העניין", השבתי.
כך גם לעניין השומרים הרבים. גם כאן הוא אמר – זו פשוט המציאות, יש מחסומים, יש סרטים כחולים על היד, ככה זה. אבל בהמשך סיפר ארוכות, איך בראבא עצמו התקשה מול השומרים במחסומים, שומרים צעירים, עולים חדשים, כאלו שכבר לא או טרם מכירים אותו, ועד כמה זה עורר אצלו משהו באגו, ועד כמה זה איפשר לו להיכנס לדמות הזו חסרת ההכרה, הנמצאת בשוליים, אליעזר שקולניק. אממ, מזכיר לי משהו:
"הערת שוליים. כמה משמעות מוטענת במילים ברגע שהם נעשות לשם של סרט. פתאום הערת השוליים היא לא רק ההערה שבמאמר המדעי, היא הרבה יותר, היא הערה על השוליים, ראייה מהותית של העיסוק הזה בחקר התלמוד כמצוי בשוליים, בשוליים של החברה שאינה חפצה עוד במדעי הרוח בכלל ובמדעי היהדות בפרט, בשוליים של אלו העוסקים בתלמוד, שרובם עושים זאת שלא בהקשר האקדמי ובדרך כלל מתוך אי הכרתו, התעלמות ממנו, או אפילו התנגדות לו, ואפילו בשוליים של השיח האקדמי במדעי הרוח והחברה, בדרך כלל גם מבלי לשוחח שיחה מספקת ועמוקה עם הנעשה במרחבי ספרות ותרבות אחרים." (מתוך הפוסט הנ"ל)
את כל השוליות הזאת הצליח סידר להכניס בדמותו של אליעזר שקולניק. סידר דיבר גם על הגניבה של הכביסה המלוכלכת והצגתה ברבים. על כך שכשהוא שומע סיפור טוב, הוא מרשה לעצמו להכניס אותו לסרט, כי זה נכון. כל מי שעוסק בתחום יודע מה הם הרכילויות המסתתרות מאחורי פרטים רבים בסרט. העניין הוא שהסרט הזה הפך את הרכילויות הללו למהויות, הפך אותם, דרך המעשה האומנותי – אמנם הפופולארי – לביטויי עומק של התרבות האנושית.
לפיכך, אני אמשיך לפרש את הסרט כמתכתב התכתבויות עומק עם תבניתם ותכניהם של סיפורים תלמודיים. כדי להוציא מבראבא את אליעזר שקולניק, כך בעצם סיפר סידר, הוא הביא אותו למצבים שבהם הוא יחווה את הפגיעה שבהתעלמות של השומרים והמאבטחים, השומרים שלא נותנים להיכנס (מוטיב דלתות בית המדרש בספרות התלמודית), עד שבראבא התעצבן באמת, עד שסידר הוציא מבראבא את החרב, מתוך נפשו, והחרב הזאת עלתה על המסך. היא היא החרב הנזכרת לעיל.
לא מקרה הוא, לטעמי, שהסרט, כמו סיפורים תלמודיים רבים, עוסק בעולמם של תלמידי חכמים, בהתנצחויותיהם הלמדניות החושפות קורטוב של מתחים אישיים, תוך רמיזות קלות להיבטים של חיים האישיים ואף חיי האישות שלהם. כמעשה התלמוד, כך גם מעשה סידר וסרטו.
כאשר נידון הסוף לא סוף של הסרט, אמרתי לסידר שגם אם הוא לא מכיר ולא מודע, בבחירה הזאת הוא שיכפל את התבנית של הסיפורים התלמודיים הבוחרים להסתיים כך שהקהל צריך להשלים את סופם, ולעיתים דווקא במשבר גדול, בלא פיוס, כמו בסיפור על רבא ורב יוסף בנו (יוסף, אופס, נפלט לי...) שמרוב עוצמת הריב ביניהם בערב יום כיפור "נטרדו, לא מר הפסיק, ולא מר הפסיק" – לא אכלו סעודת מפסקת בערב יום הכיפורים. איזה יופי, רק עכשיו חשבתי על הקשר בין אי אכילת סעודה מפסקת, לבין הסיפור שלא נפסק בדיוק במקום הזה.
אז אסכם בעוד פרשנות יתר אחת, שכבר לא יכולתי להלאות את המשתתפים באירוע בהצגתה. "מצודתו פרוסה" אחד מרגעי השיא של הסרט, שבו – זהירות, ספוילר, למי שעוד לא צפה – הפילולוג מגלה את האמת בזכות רגישותו הלשונית, בזכות היכולת הפילולוגית שלו – ומזהה מי כתב את מה שכתב – כי הוא מכיר את הביטויים. (ועוד אחד: אומרת הפקידה במשרד החינוך: כל מי שמכיר יודע שזה לא הנוסח הרגיל של מכתבים שלנו – מי מכיר? הפילולוג, העוסק בהשוואת נוסחים, הוא יכול לגלות את האמת גם בלי התוכן, לכאורה רק באמצעות הטכני). גם כאן, כמו במקרים רבים אחרים, סידר השתמש בחומרי גלם קיימים מעולמם של חוקרי התלמוד. הנה הפסקה המקורית, כפי שהעלה אותה בעמוד הפייסבוק חברי עמית עסיס: "מעטים כיום החוקרים כיום שמצודתם פרושה על כל ענפי הספרות התלמודים - המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה והאגדה והתלמוד הבבלי והירושלמי. פרופ' אברהם גולדברג - תלמידם של פרופ' לוי גינצבורג ופרופ' שאול ליברמן מימי לימודיו בניו יורק ולימים אחרי עלייתו ארצה, של פרופ' י"נ אפשטיין ופרופ' חנוך אלבק - הוא בן בית בחקר המקורות" (מדברי ההקדמה של דוד רוזנטל לאוסף מחקרים של אברהם גולדברג) ממש מילה במילה כדברים המצויים בסרט. ועכשיו, לפרשנות התלמודית שלי. סידר לא רק גנב כאן את מילותיו של דוד רוזנטל. הוא העניק כאן למילים הללו משמעויות חדשות ישנות, החוזרות להקשר המקורי שבו הן הופיעו. מנין לקוח הביטוי 'מצודתו פרוסה'? בין היתר מן התלמוד הבבלי, פסחים ג ע"ב. הסיפור מספר על גוי שרימה את תושבי ירושלים, הסתיר את זהותו ואכל עימם מקרבן הפסח. רבי יהודה בן בתירה אמר לו שבשנה הבאה יבקש מהם לקבל מן האליה, זמן הכבש השמן, שהגוי לא ידע שהוא אסור למאכל. בקשה זו חשפה את זהותו, ותושבי ירושלים שלחו דברי ברכה לרבי יהודה בן בתירה, ש'אתה בנציבין ומצודתך פרוסה על ירושלים'. המצודה הפרוסה של אדם היא אם כך המעשה שגרם לגוי שהסתיר את זהותו להשתמש במילים שיחשפו מיהו באמת. המילים מגלות מי אתה באמת, והפילולוג הרגיש מסוגל לגלות זאת עליך.
אז ארשה לעצמי לראות בעצמי לרגע פילולוג רגיש, שרואה את יוסף סידר באמת, אולי אפילו יותר טוב ממנו, כמי שהצליח להביא רבדי עומק של הסיפורים התלמודיים הללו אל הסרט שלו, דווקא משום שהוא פתח את עצמו, כמו מסדרי התלמוד, למכלול גדול ממנו שהקולקטיב של השותפים בעשייה הזרים אל תוך הסרט. המילים (והמבעים האחרים, הלא מילוליים) הן מצודה פרוסה, הן רשת אינסופית של קישורים הלוכדת אותנו בתוכה, וחושפת אמיתות שגם אנחנו לא מודעים להם.
זה לא מקרה שדווקא בדיון הזה חתמנו את השנה הראשונה של 'מחשבה תחילה', של המאמץ שלנו להביא משהו מן האיכויות של אוריאל שקולניק בלי לוותר על האיכויות של אליעזר שקולניק. המאמץ שלנו לללמד בשדה האקדמי באופן שמשוחח עם תפיסות ומחשבות של העולם הנוכחי הוא מאמץ מהותי לצאת מן הדיכוטומיה של פרשנות אמיתית הקולעת אל המטרה האמיתית ("כמה אגרסיות אתם מוציאים בשם האמת"), לבין פרשנות יתר חסרת בסיס. יש מאחוריו עמדה מתודולוגית, מחקרית, שמכירה בנתיב ביניים, שרואה את התרבות האנושית כמצודה פרוסה, רב פנית, המבטאת קולות רבים, מורכבים, שניתנים לזיהוי ושחזור והבנה, דווקא דרך השילוב בין הבסיס הפילולוגי האיתן, ליציאה אל המסע האינטר-טקסטואלי רב הרבדים.
(הערת שוליים : וראו מה שכתבתי במאמרי, סיפורי הלשון הנקייה, משלב כה, תשנ"ח... http://haifa.academia.edu/MosheLavee/Papers/1717262/The_Stories_of_Euphemisms_-_Babylonian_Talmud_Pesahim_3b_-_4a |