אז לפני 3 שנים היתה לי את ההרגשה הזאת של "חייבת לעבור לגור לבד". אם לא הרגשתם את זה אף פעם אני מקווה בשבילכם שזה עוד יקרה. והאמת שממש לא היה לי רע בבית של ההורים, גרתי ביחידת הורים, כזאת עם מקלחת ושירותים בחדר, היתה לי את כל הפרטיות שבעולם ואת הרכב ליסינג של אבא מתי שרק רציתי. אבל משום מה הרגשתי צורך להוכיח שאני מסוגלת להסתדר לבד. לא רק לאחרים אלא בעיקר לעצמי.

אז עשיתי את זה, למרות שרוב החברים שלי טענו שזה בזבוז כסף נוראי. אני חשבתי על זה כעל המחיר של החופש (כי על כל דבר בחיים משלמים). שכרתי אחלה דירה (טוב נו, היא היתה קצת קטנה) במיקום מעולה (ובהתאם נטול חניה לחלוטין). והיה כיף. לא רק החברים שהיו אצלי כל היום והישיבות אלכוהול לתוך הלילה. היה כיף להיות עצמאית. נהניתי ללכת לסופר לעשות קניות, לבשל לעצמי, לנקות את הדירה ואפילו לשטוף את הכלים. כל הדברים שאנשים מתלוננים עליהם בניהול בית - פשוט נהנתי לעשות.

אבל אחרי שנה בערך זה נהיה מתיש. לחזור אחרי יום לימודים, אחריו כמה שעות עבודה ולדעת שאני עוד צריכה ללמוד למבחן. להסתכל בכלים נערמים בכיור ובאבק שמצטבר. לדעת שאם אני לא אעשה משהו בקשר לזה זה פשוט ישאר ככה. התחלתי לאכול בחוץ כי למי יש כח לעשות קניות ולבשל? כשמכונת הכביסה התקלקלה פשוט לא היה לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עם טכנאי אז התחלתי לכבס אצל ההורים...

ואז נגמרו המבחנים, סיימתי את התואר, היה לי סוף סוף זמן לנשום וחזרתי להנות מהמגורים לבד והדברים חזרו להיות די דומים להתחלה. ולמרות שאני יודעת שאני יכולה להתמודד עם כ"כ הרבה דברים לבד לפעמים ממש בא לי שמישהו יחלוק את זה איתי, לא רק את המטלות אלא גם את הכייף.