בצהרי היום קיבלתי שיחת טלפון מהמחנכת של הגוזלית. אם למחנכת יש זיכרון בינוני, היא כבר זוכרת את מספר הטלפון שלי בעל פה. הגוזלית התחצפה (שוב), נכנסה מתחת לשולחן ולא הסכימה לצאת (שוב), נכשלה במבחן בתנ"ך (שוב), והמחנכת עדכנה אותי שברגע זה ממש היא שולחת אותה לחדר המנהלת.

הגוזלית בת שמונה.

הגוזלית יודעת ששמורה לה הזכות לבחור שלא ללמוד בבית הספר. כלומר: היא חייבת ללכת לבית הספר (שם מתאמנים בלהתמודד עם החיים), אך היא יכולה לבחור אם היא רוצה להיות תלמידה טובה, להקשיב, להכין שיעורים, להתכונן למבחנים, ושאר ירקות. היא בוחרת שלא. וזה בסדר גמור.

מה שלא בסדר הוא חוצפה. עזות מצח כלפי המורים (גם אם חלקם ממש דורשים סטירה), זלזול בוטה, אלה לא מתקבלים בהבנה. היות שהגוזלית בעלת כישורים ורבאליים גבוהים, והיא כבר עשתה שימוש בכישורים אלה מול מורותיה בעבר, החלטנו, הבן זוג ואנוכי, שנדרשת תגובה.

לתגובה יש חוקים.

חוק מספר 1 – התגובה צריכה להיות מיידית

ולכן, לאחר שחזרה הגוזלית מבית הספר, ולאחר שסיפרה את גרסתה (תומר עצבן אותה, ואז היה דבור בכיתה, ואז המורה לא הקשיבה לה, ובכלל היא לא אשמה כי עיצבנו אותה נורא והיא לא הצליחה לשלוט בעצמה), עדכנתי אותה לגבי התגובה שתואמה מראש ביני לבין הבן זוג.

היא לא תוכל ללכת ליום ההולדת של חברה לכיתה היום אחר הצהריים.

חוק מספר 2 – התגובה צריכה להיות רלבנטית למעשה

הנה הנימוק הרציונלי: אם קשה לגוזלית לשלוט בעצמה כשאנשים מעצבנים אותה, אז עדיף להוריד את המינונים של הימצאות בחברת אנשים מעצבנים, עד שנמצא ביחד את הדרכים שמתאימות לה להתמודדות. פעמיים ביום לפגוש את כל הכיתה זה קשה מדי, ולכן היא לא תוכל ללכת למסיבה.

חוק מספר 3 – הילדה סבבה לגמרי, המעשה בעייתי

בכל שלבי התקשורת ביני לבין הגוזלית הבהרתי שאני אוהבת אותה, ושאני חושבת שהתגובה בה בחרנו היא המתאימה ביותר. הקשבתי לטיעונים שלה באהדה, חיבקתי ונישקתי אותה, הסכמתי איתה שזה מאוד קשה.

היו צרחות אימים. ובכי של שעות ארוכות. התסכול היה רב. הכעס בער בגוזלית. הואשמתי שאני נהנית לראות אותה סובלת. הואשמתי בחוסר הגינות. הואשמתי בכך שאני פוגעת בילדה שחגגה יומולדת ("היא בטח בוכה עכשיו בגלל שלא באתי").

אחר כך היו שיחות. קצרות וברורות.

לפני השינה שמעתי את הגוזלית אומרת לאחיה הגוזל: "אתה יודע, אנחנו הולכים לבית הספר כדי להתאמן בלהתמודד. החלטתי שמחר אני אתמודד יותר טוב".

עשיתי טוב? אין לי מושג. הגוזלית הבינה את המסר? לא יודעת. נגמרו הטלפונים מהמורות? ימים יגידו.

אני כן יודעת שיש כאלה שבית הספר הוא מסגרת שקטנה עליהם בכמה מידות, ואלה מזהים את הבולשיט בגיל צעיר מאוד. כנראה הגוזלית אחת מהם. היא יודעת לנסח את כל הבאגים של המערכת, והיא בתוכה לועגת למערכת. היא לא סומכת על אף אחד מהמבוגרים שם במוסד הזה, והיא לא מאמינה שיש ביניהם מי שבאמת רוצה בטובתה. היא אומרת דברים ברורים מאוד.

תומר שהציק לה הוא לא הבעיה שלה. הבעיה שלה היא שאין דרך ברורה ועקבית בה מטופלות הצקות. כששאלתי אותה מה היא הרוויחה מזה שהיא התחצפה היא ענתה הכי ברור: "היא סופסוף הקשיבה לי".  אם יש בחוצפה רווח, למה שהיא תבחר לדבר בנימוס?

ובכל זאת, כאדם שמחנך לערכים (לפחות כך אני רוצה להאמין), אני לא מרגישה נוח להרשות לגוזלית להתחצף למורה, בטח שלא מול כל הכיתה. אני מזדהה עם הקושי שהיא חווה, אבל אני באמת מאמינה שזו אחת ההזדמנויות הראשונות שלה ללמוד את עצמה, ולפתח כישורי התמודדות עם מציאות בלתי רצויה. בית הספר הוא מציאות בלתי רצויה.

עוד עשר שנים למנייאק. סופרים לאחור...