"זה הכיסא היחידי שיש בדירה הזו, יש לו רק תנוחה אחת שנוח לשבת עליו אבל טרם מצאתי אותה." אמר כשהניח את הכורסא האדומה מפלסטיק ליד השטיח הכחול.

הוא ניסה להצחיק אותי. אבל חוסר הרגישות שלו התעלה על ההומור המשובח שלו.

על השטיח היו מפוזרים כל סוגי הסכו"ם שמישהו יכול לדמיין. מזלגות, כפיות, מסננת, קולף ירקות, מצקת, פותחנים למיניהם ועוד כל מיני חפצים מנצנצים שהיו כל עולמו.

"יש לי רק עוד שתי עבודות לסיים למחר..." אמר בלי להסתכל לי בעיניים אפילו לא במקרה.הוא הזמין אותי לבוא אליו, הוא קבע את השעה ובכל זאת הוא עדיין עסוק.

ניסיתי להתעלם מהחוצפה החדשה שהצמיח בשבוע שלא התראינו. הוא עבר אל הדירה הזו כמה שעות לפני שאני נכנסתי אליה באותו ערב.

דירה זמנית שלא ברור כמה זמן הוא ישהה בה.

"אבא שלי לא הסתיר את השמחה שלו שעזבתי בבוקר, הוא ביקש ממני להוציא את כל חפצי והודיע לי שהוא הופך את החדר שלי לחדר עבודה."

"ואם תתחרט? אבא שלך אפילו לא נתן לגופה להתקרר." שאלתי ברציונאליות שהפתיעה אותו.

"לשם אני לא חוזר לעולם!" אמר בביטחון שלא הבנתי את מקורו. "אם אצטרך לחזור אז זה יהיה לאמא." 

קומת הכניסה עם ריצפת הבטון כללה שתי מכוניות אספנות שבעל הדירה משפץ כבר שלושים שנה. בשאר החלל, ליד מכונת הכביסה ויותר מדיי מאפרות נפרש לו השטיח שלו. עם כל החלקים המתכתיים שאמורים לספק את כל התשובות עבורו.

הקירות הקפואים והשקט המחריד תפסו את רוב המרחב בקומה. כמעט לא נשאר מקום בשבילו. בשבילי.

שני חתולים אחד זכר ואחת נקבה, בעלי אותו שם. מדרגות צרות ולוייניות מובילות לקומה השנייה שכוללת מטבח מאולתר, מיטה קטנה, שתי ספות מעופשות ומקלחת שבחרתי לא לבקר בה בכוונה. לא רציתי להתיידד עם הדירה הזו יותר מהנדרש. ידעתי בשנייה הראשונה שנכנסתי אליה שזה הולך להיות הביקור הראשון והאחרון בה. 

"נו, דברי." אמר בלי להבחין שאפילו את המעיל לא השלתי מרוב קור.

"סליחה? לי אין מה לומר לך, חשבתי שלך יש מה לומר לי." 

לא איכפת היה לי מהגשם המטורף בחוץ, לא היה איכפת לי שאין לי מושג איך מגיעים מהדירה שלו הביתה, לא רציתי להישאר שם אבל נשארתי. רק רציתי לרוץ הביתה ולהיכנס מתחת לפוך. למי יש כוחות לשיחות הללו. ובכלל שכחתי את כל הטיעונים באוטו.

חיכיתי בסבלנות שמשהו יקרה. אבל כלום לא קרה.

"תראי, נכנסתי לסרט, וזה לא קשור בכלל לאקסית שלי. פתאום קלטתי שאחרי שנה וחצי שגרתי עם אבא שלי, עכשיו אני צריך למצוא כסך לשכר דירה, ונלחצתי, והייתי חולה ובכלל לא התכוונתי למה שאמרתי, לא התכוונתי שנפסיק להיפגש.אז מה את אומרת על הדירה? מגניבה אה?"

הבטתי בו ואז בדירה ושוב בו.

מה הוא רוצה ממני בכלל? למה הוא הזמין אותי לכאן בלילה הגשום הזה?

ולא מותק, הדירה לא מגניבה בכלל. היא קרה ומנוכרת וממש עושה חשק להזמין דחפור ולהרוס את כל המבנה הרעוע הזה ברחוב שלמה בדרום העיר.

לא הבנתי מה אני עושה שם ולמה אני לא בדרכי הביתה אחרי שהבנתי שכלום לא הולך לקרות. ניצני מזוכיסטיות. 

"לפני שבוע התקשרת ואמרת שאתה לא רוצה להיפגש יותר. היום הזמנת אותי לדירה שלך כי רצית להיפגש. אמרת שהתגעגעת ושאתה רוצה להיפגש. אז הנה אני כאן. לפני שבוע נפרדנו, התקשרתי אליך ובעטת אותי בנבזיות, מה אתה רוצה ממני?"

"גם את אמרת שאת מתגעגעת, גם את אמרת שאת רוצה להיפגש."

לא האמנתי למשמע אוזניי. הייתכן שמדובר בייצור שרק נראה אנושי, אך בעצם לא באמת משתייך לזן שמסוגל לעבד את המילים שנאמרות לו.

"כשאני אמרתי שהתגעגעתי התכוונתי שאני רוצה אותך. כשאתה אמרת שאתה מתגעגע ורוצה להיפגש היית אמור לבוא לפגישה עם החלטה, עם חרטה, עם השלמה, עם תובנה. עם חדשות כלשהן.

אנחנו נפרדנו לפני שבוע, ולא ברור לי מה הטעם שאנחנו יושבים כאן עכשיו. ואם לא התכוונת שנפסיק להיפגש, למה כן התכוונת שאמרת שאתה לא רוצה לדבר איתי יותר?" 

"הייתי מבולבל וחולה ונלחצתי, כשאמרתי לך שאני מאוהב בך התכוונתי לכך, וגם כל המתנות שקניתי לך, כולם נקנו באהבה אלייך, לא יודע מה קרה לי ..."

את השאר כבר לא ממש הפקדתי בזיכרוני. לא מצאתי טעם. אפילו כוס מים לא הייתה בדירה.גם אני לא יודעת מה קרה לו, אבל משהו קרה. הוא היה אמור לחזור על ארבע, להתנצל, לחבק חזק חזק ולהתפלל שאסלח ואשכח.

אבל זה לא קרה וגם לא יקרה. 

אמרתי לו שאני רעבה רק בשביל לברוח מהדירה הקפואה הזו.

יצאנו החוצה ולמרות הגשם והשלוליות היה לי הרבה יותר חם בחוץ. הלכנו זה לצד זה בלי לגעת, בלי להסתכל וכמעט בלי לדבר. אכלתי סנדוויץ, הוא לא היה רעב, הוא אכל לפני שהגעתי.

לגלידה הוא כבר לא יכל לסרב. לפתע ההומור שלו שהיה חביב עליי כל כך עד לפני כמה ימים, רק החמיר את המצב. האי יכולת שלו להתמודד עם המציאות והניסיונות הפאטתים שלו להצחיק על חשבוני נראו מכוערים כל כך. כל כך לא מתאימים למצב, שלפתע הבנתי כמה מנותק הבחור מהמציאות. 

בדרך לגלידריה שאלתי:

"בא לך לסחוב לי את התיק, הוא ממש כבד ואני שפוכה לגמרי."

"ניסיון יפה, באמת, אבל לא." הוא ענה מייד. צחק."הרבה רגש הכנסת בבקשה שלך אבל עשית את הטעות הקלאסית כשהכנסת סימן שאלה לבקשה."

צחקתי מהשנינות שלו חיכיתי שייקח את התיק. אבל הוא לא. 

במקום לחבק אותי, במקום להסתכל לי בעיניים, במקום לנסות להבין כמה נפגעתי ממנו כמה ימים קודם כשבחר להגיד לי את המילים הכי מכוערות.התעליתי על עצמי שהסכמתי להיפגש איתו, התעליתי על עצמי שבאתי לדירה שלו. והוא? פשוט התבלבל. קורה לטובים ביותר.

לא שזה המקרה. 

כל הגלידה שלו נזלה כמו ילד קטן שאוכל לראשונה את המאכל במצב הצבירה הגבולי הזה.

"יש לי בעיה, אני לא יודע לאכול גלידה, אני רוצה לאכול אותה לאט לאט אבל היא תמיד נמסה לפני שאני מספיק ליהנות ממנה."

הבטתי בו והרגשתי בחילה. הוא היה דוחה. אפילו עם הגלידה שלו הוא לא מצליח להתמודד.

לפתע הבנתי כמה עלוב הילד המגודל שיושב מולי. ילד בן 31 שלא מסוגל להתמודד עם כדור גלידה עם סירופ שוקולד מעל.

בטח לא עם המציאות. 

חזרנו לכיוון הדירה, לי ולו היה ברור שאני לא הולכת להישאר.

"זה הלילה הראשון שלי בדירה ואני רוצה לישון לבד."

"סבבה, אני זזה הביתה."

לא האמנתי שיש נשיקות כאלו ריקות עד אותו ערב. 

את מבינה נועה, ככה זה בחיים, לפעמים הפרח האדום המקסים הופך להיות חום מכוער ואי אפשר לחזור אחרונה. הסברתי לילדה היפה מולי למחרת שהביטה בי בעיני העגל שלה, מנסה להבין איך הבחור המתוק שפגשה כמה וכמה פעמים, אותו בחור שלא הוריד את העיניים שלו ממני שבוע קודם, שכח איך להיות אנושי.