כותרות TheMarker >
    ';

    המקום של bonbonyetta

    דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
    למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
    תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.

    0

    אבא של תפוחי עץ, אהבה לאין קץ, בשתיקה

    88 תגובות   יום רביעי, 13/6/12, 21:08

    ''

     

    אבא של תפוחי עץ, אהבה לאין קץ, בשתיקה 

     

    תגובה אוהדת ומרגשת מרבות שקיבלתי ל "הואדי" שיחררה אצלי משהו בדומה ל"פקק". התחילו לצוף ולצאת החוצה לאט לאט, כבועות מים שהיו כלואות במעמקים וכעת צפות ועולות לפני השטח, קטעי זיכרונות "קטנים ולא חשובים" על אבא.

    כל מה שלא הרשיתי לעצמי עד עתה להוציא ולהרגיש מאז שאבא "עבר לגור במקום אחר" (כמה שנים טובות). כאילו הגוף ידע לבד שלא יעמוד בזה וכעת אפשר, בזהירות לעט לאט, סיפורים ומקרים קטנטנים שמזכירים את : האדם שהיה, פעליו, מערכת יחסיו עם הסובבים, ועוד. תודה  luis56 ששחררת את ה"פקק".

     

    בחלומות (על אבא) שבאים לעיתים כה נדירות לצערי, אני בוכה, אח"כ מקנאה שבחלום הצלחתי לבכות, נוזפת באבא שעבר לגור במקום אחר ולא בא אלינו יותר. כשאני מתעוררת אני "ספק צוחה ספק בוחקת", כי זה מזכיר את המערכון הבלתי נשכח של "יתום בן 35" שבוכה שאין לו אמא, ושואלים אותו בן כמה הוא, אז אומר 35.....

    פעם התגלגלתי מהמערכון הזה, היום אני מבינה שהרגשת האובדן הכבדה הזו, היא ללא קשר לגיל. הילד הוא תמיד ילד של אמא ואבא גם כשהוא בן 70....נכון?!

     

    אימא מספרת ש:

    פעם לא היה שפע מזון ומצרכים שונים (ובזבוז) כמו היום, רהיטים אף אחד לא קנה בכלל "העבירו", וכנ"ל בגדים, מה שנפלא (בעיני לפחות) מבחינת מחזור; במכולת מכרו חצי ככר לחם, חצי חבילה חמאה (שיישאר לכולם) וכנ"ל כמעט בכל דבר; לאנשים היה פחות או יותר אותם אמצעים, ולמי שהיה מעט יותר לא הבליט זאת, הפער לא היה ענקי כמו היום.

     

    לשכנים הראשונים בשכונה שהייתה טלויזיה (שחור לבן ענקית לא פלזמה כמובן שאז לא ידעו מה זה) היו אורחים יום יום כל ילדי השכונה שבאו לראות. לא היה להם לב לומר לכולנו לא לבוא.  אתם מבינים, היא הייתה מורה אז הם יכלו להרשות לעצמם...קאפיש? אז עוד מורה היה כבוד וגם פרנסה טובה.

     

    גם אז אימא הקפידה שלי ולאחותי תהיה התזונה הדרושה ולא משנה what it takes  . קנתה כל יום תפוח או פרי אחר, וכיון שתפוחים היו פרי יקר קנתה אחד, חצי לי וחצי לאחותי (ממילא היינו אוכלות כמו ציפורים). היתרון בתפוח היה עמידותו לעוד יום יומיים אם לילדות לא יתחשק אותו יום, עבורם הם לא קנו מפני שתפוח היה אז יחסית פרי יקר יותר. כששאלה את אבא אם לקנות גם לו, הוא אמר לה ש"ממילא הוא לא סובל תפוחים".....

     

    כך היה במשך שש שנים תמימות, עד שהגיעו זמנים טובים יותר, תחשיב הקניות של אמי השתנה כמו אצל כולם, במכולת כבר מכרו חבילות שלמות של חמאה ולא חצאים, וכך יצא שהגיע יום בו קנתה כמות תפוחים גדולה יותר, שגם הם יאכלו.

    יום אחד היא מגיעה הביתה ושומו שמיים !  מה רואות עיניה? אבא אוכל תפוח.

    מה קרה שאלה אותו? הרי אתה שונא תפוחים.....

    מי סיפר לך את האגדה הזו שאל בקריצה?

    אתה, אמרת שאתה לא אוהב.....אז קניתי מראש רק לבנות.

    טוב, אז המצב היה אחרת, נו, אז אמרתי. . . אז אני אוהב מאד תפוחים, בכל צורה וכל סוג, יכול כל היום לאכול אותם.

     

    אתם מבינים את זה ? הבן אדם שש שנים ויתר על תפוחים כדי שיהיה מספיק לבנות שלו, ולא רק זה, כדי שלא יהיה לאמא חבל הוא אמר שהוא לא אוהב, וכך יהיה לה כסף לקנות עוד משהו לבנות.

    מאז הוא לא הפסיק לזלול תפוחים, מכל הפירות הכי אהב אותם, כל סוג וצבע תחת כל עץ רענן.

     

    ככה היה אבא, לא היו חיבוקים נישוקים פוצי קוצי, וגילויי חיבה חיצוניים, בזה הוא דווקא לא הצטיין, ושנים רבות אח"כ התחלנו להבין איך ולמה. אבל מה שלא יהיה ידענו מעל לכל ספק בכל רגע, נשמה, ומבט, שהוא מוכן לעשות הכול, ומעבר לאפשרי בשביל כל אחת מאתנו.

     

    בבגרותנו כשהייתי חיילת ועדיין מפונקת החלטתי איזה שישי בצהריים לנסוע בטרמפים לגולן למחזר שלי שהתגעגעתי אליו, הוא השתולל. היות והבין יפה שלא יכול היה לעצור אותי, לקח את הפרינץ המסכן שהיה לו בימים ההם ונסע. הביא אותי, וחזר אחרי 12 שעות נהיגה רצופות, לא יכול היה לתת לי לנסוע ככה.

     

    שנים אח"כ כשאחותי שברה רגל הוא רצה להעלותה על גבו את המדרגות לדירתה, למרות שהיה אחרי 3 התקפי לב, עדיין כוחו במותניו, והוא פשוט לא ראה ברירה אחרת.

    לכולנו היה ברור מה תהא התוצאה, אך הוא לא התחשב בזה ובכוונתו היה לנהוג כפי שפעמים רבות היה עושה דברים למעננו, עד כלות, מעבר לכל הגיון.

     

    אבא של תפוחי עץ, בשקט בלי מילה, בלי גילויי חיבה חיצוניים, ובאהבה עד אין סוף, שטרם נראתה כמותה, בשקט בצנעה, במעשים, בדיוק כפי שנהג בחייו המקצועיים, ובמעשיו עם כולם.

    על מעלליו ודברים שהשיג ועשה בעבודתו ובחייו המקצועיים ידענו מעט מאד, גם זה לאחר שנים רבות ולא בזמן אמת, ומסיפורים רבים שמענו מחבריו לאחר שלא היה אתנו.

     

    על קצה קוצו של מזלג קטן מקטעי הזיכרונות שצפים אצלי כבלונים קטנים ממעמקים, על האיש הזה, אבא שלי.

     

    ''
     

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (88)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/1/14 23:52:
      מצמרר תנחומיי
        21/6/12 14:21:

      צטט: absalom 2012-06-19 21:39:08

       

      אבא

       

      כבר חלפו שנים

      אין לאן לברוח

      אין היכן להסתתר

      שוב אין על מי לשמוח

      לא רוצה להתבגר

      טומן הראש בחול

      קר לי בשמיכה

      כל הזמן קורא לך

      תבוא קצת

      נדבר

      תודה שחלקת באבשלום. אני רואה שהכאב הגעגוע אצל רובנו דומים מאד.מזעיף את הפה

       

        21/6/12 07:42:
      כותרת יפה לסיפור זכרונות מענין
        19/6/12 21:39:

       

      אבא

       

      כבר חלפו שנים

      אין לאן לברוח

      אין היכן להסתתר

      שוב אין על מי לשמוח

      לא רוצה להתבגר

      טומן הראש בחול

      קר לי בשמיכה

      כל הזמן קורא לך

      תבוא קצת

      נדבר

        18/6/12 23:33:

      צטט: א ל22 2012-06-18 16:56:27

      וכבר אמר מי שאמר מילים הן מילים אבל למעשים יש משקל. והגעגועים....נשארים ולעיתים מתעצמים. }{

      נכון. אין חוקים ואין הגיון.

      ולפעמים אם אתה בר מזל אתה מקבל ד"ש וחיבוק בחלום צוחק

        18/6/12 23:32:

      צטט: דוקטורלאה 2012-06-17 17:38:50

      זכרונות על הורים שהלכו לעולמם הם תמיד סיפורים שנעים לשמוע, לקרובים ולרחוקים. אני רוצה להתייחס לתפוחים. בילדותי ,הפרי הזה היה נדיר שבנדירים. בחנות הפירות והירקות מכרו בננות...כאשר אמה של אמי חלתה ואושפזה. שלחו אותי, ילדה בת שמונה בערך, לקנות ארבעה תפוחים. לקחתי סכין מהבית. ,נסעתי לבית החולים המדובר, באוטובוס כמובן. יום יום קילפתי תפוח אחד והאכלתי את הסבתא החולה. אחרי שאזלו התפוחים, היא החלימה ושולחה לביתה. לא בגלל התפוחים כמובן...שמעתי מאמא, שהסבתא אמרה לה, כי לא לקחתי אפילו ביס...כאשר גדלתי ועמי גדלו תפוחים במדינה ,זה הפרי היחידי שאני אוכלת עד היום...

      איזה יופי של סיפור, יאללה

      אני בטוחה שאולי לא התפוחים הבריאו אותה אבל תשומת הלב של קרוב, של נכדה מחוללת פלאים. 

       

      ''

        18/6/12 23:30:

      צטט: Dolce Vita 2012-06-17 14:02:47

      עוררת בי כמיהה לאותם זמנים, בהם גם אני זוכרת איך קנינו חצי כיכר לחם במכולת. חיינו ממעט ולכל פרט ודבר היה ערך. הזכרונות על אביך, שנראה כי היה איש בעל רגישות רבה ויכולת נתינה גדולה עד מאד, כתובים יפה ונוגעים עד מאד.

      תודה 

        18/6/12 23:29:

      צטט: ארזעמירן 2012-06-17 13:06:23

      ליתמות באמת אין גיל. אולי היכולת שלנו להתמודד עם החסר, משתפרת עם הגיל, אבל הבור נשאר תמיד. (גם אני, "יתום טרי")

      תנחומי.

      תיארת זאת כרגיל בצורה יוצאת מגדר הרגיל.

      הבור תמיד נשאר. 

      תודה

        18/6/12 23:23:

      צטט: מיכאלה 2012-06-16 19:50:29

      קודם כל הפוסט הזה מעורר געגועים עזים לחיים הפשוטים והטובים של פעם. של להסתפק במה שיש ולא להרגיש בכלל חסר, ימים בהם היינו מאושרים בצעצוע האחד שיש לנו (כן אחד, ולא הרי המשחקים הגודשים את החדר מלבד אלו שבתוך המחשב). היינו מאושרים בפרי אחד מתוק... ימים של ביחד, של חלוקה, של דאגה האחד לשני. לא כמו היום - לכל ילד חדר משלו, מחשב משלו, טלוויזיה משלו, טלפון משלו... אז יגידו שאני שמרנית, אבל היה משהו יותר טוב, יותר נכון לאנושות...
      וכמובן העיקר - הזכרונות הנפלאים מאבא, מאבא שהתברכתן בו. כל פעם מחדש מרגש אותי לקרוא על האהבה האנושית הבסיסית הזו. על המחוות האלו שנתפסות רק כשאנחנו כבר מבוגרים.
      שיהיה לך שבוע טוב, בונבונייטה יקרה, ובכלל - רק טוב.
      שירלי

      נכון, לא כמו היום, כמעט ההפך מהיום. לפעמים אני די מתגעגעת לימים ההם. לשכנים שהיו אז, להמון דברים 

       

      ''

        18/6/12 23:22:

      צטט: ציפי*** 2012-06-16 04:41:41

      בונבונייטה יקרה, לא הייתי בקפה בזמן האחרון ובחזרתי אני נתקלת בסיפור הנוגע והרגיש הזה שלך. מזל שיש את הזיכרונות הטובים על ההורים. אכן אין לנו גיל. כילדים תמיד נשאר ילדים, גם כאשר זה משנה סטטוס ליתומים, זה עדיין ילדים שההורים שלהם גרים במקומות אחרים. זה ממש זכור מאין באת ולאן אתה הולך. תודה לך, נגעת באותו המקום הרגיש שלי.

      את רואה כמה הפסדת שלא באת לבקר?

      בדיוק לפני שבוע היתה לנו כאן מסיבת קפה דה מרקר ועוגיות קרש כמו בצבא...תראי מה הפסדת. שיחקנו פריסבי עם עוגיות הקרש, היה יופי. קריצה

        18/6/12 23:20:

      צטט: sbhsport 2012-06-15 23:55:28

      זה רק מקרי שזה יוצא ביום האב? זה הרי נופל על סוף השבוע הזה בצפון אמריקה. נרים לכבודך תפוח עץ :)

      אשמח אם תשלח לי תמונה שלך מרים תפוח (רצוי גרנד) .... 

       

      ''

        18/6/12 23:18:

      צטט: טונקס 2012-06-14 19:53:32

      אפשר היה להרגיש בהרבה מהפוסטים שלך כמה את אוהבת את אבא שלך וכמה את מתגעגעת. אני לא חושבת שהכאב עובר אי פעם, רק לומדים לחיות אתו. והכאב הוא גם הזיכרון. בלי כאב הזיכרון היה מת

      אני מגדירה את זה בצורה גיאומטרית, כי אני הרי יצור מאד סכימתי....

      בהתחלה הכאב כל כך קשה כואב שזה דוקר בלב כל נשימה, אין מקום, אי אפשר לנשום. אח"כ במשך השנים הכאב לא עובר, לא נהיה יותר קל, אבל עגול, רך יותר, אפשר כבר לנשום.... 

       

      אבל תמיד, וזה לא עובר אף פעם יש רגעים שאתה כילד פשוט רוצה את אבא...

      ''

        18/6/12 23:15:

      צטט: ירין 2012-06-14 19:15:40

      בונבוניטה המקסימה את ממשיכה לרגש אותי תודה לך על הפוסט המרגש והמיוחד באהבה ירין

      נבוך 

        18/6/12 23:14:

      צטט: DalitBen Shabat Ophir 2012-06-14 17:48:51

      מה אני אגיד לך בונבוניתי? את כבר אמרתי לך....נשמה טהורה, נולדת להורים מתוקים ברוח התפוח: התפוח לא נופל רחוק מהעץ (חחחח...יצא טוב, אה?)

      סבלנות מותק, עוד לא שמעת אלפית מהסיפורים עליו....ולאו דווקא בהקשר אלינו משפחה, בכלל... לשון בחוץ

        18/6/12 23:01:

      צטט: judi.m 2012-06-14 10:47:53

      ריגשת אותי. כל כך מעט כותבים על אבא, רוב השירים הולכים לאמא.
      אם אבא שלך היה אוכל תפוח ליום - אולי היה עוד איתכן היום.
      תודה על התזכורת,
      ג'ודי.

      תודה חברה, ולא, הוא בכל מקרה לא היה יכול להיות אתנו היום, ולא בזכות תפוח או למרות תפוח. מה שגמר אותו היה משהו אחר לגמרי.

      באותם ימים קרה משהו, עליו הודיעו בחדשות שאני ואחותי הבנו ברגע ששמענו שהודיעו זאת בחדשות, וידענו שהוא שומע חדשות, שזה לא יגמר בטוב....

      את יודעת, כשרוחו של אדם נשברת, שום תפוח כבר לא עוזר....

      '' 

        18/6/12 22:57:

      צטט: debie30 2012-06-14 09:31:26

      בונבוניטה,

      זה כל כך נפלא שהמעט הוא כל כך הרבה.

      והיכולת של הזכרונות לשמור על צבע טרי.

      זכרונות כאלה ואחרים עולים מדי פעם,

      ממש בימים אלה 13 שנים לפטירתו של אבי,

      ורגעי הקסם שהעניק לי בילדותי מציפים אותי.

       

      הכל טרי טרי כאילו היה אתמול. גם הצעקות שלו עלי כשהייתי רצה בבית הלוך ושוב על עקבים גבוהים והוא היה יוצא מדעתו כמעט, מסכן.

      כעת אני מבינה, קודם לא הבנתי.

      גם לא מבינה איך יכולתי ללכת על עקבים כאלה, לרוץ עליהם יום ולילה. לא פלא אח"כ שהגב צועק הצילו....

      זה היה פחות או יותר הסטייל....

      ''

       

        18/6/12 22:54:

      צטט: remei 2012-06-14 09:11:46

      אוהב בלי די... לא פלא שלקח לך זמן לכתוב עליו

      כן, ככל שמתבגרים ועוברות השנים מבינים יותר ויותר את המשמעות של הדברים שעשה בחייו, ושעבר. 

        18/6/12 21:04:

      צטט: המספרית 2012-06-14 08:59:19

      בונבונייטה יקירתי!

      החזרת אותי במכונת הזמן לאחור....גם אני בזמנו התגעגעתי לזמנים ההם עם החצי לחם (ראי סיפור שלי בארכיון - "חצי לחם שחור...").הו,אילו ימים ! ואת כל כך צודקת -איזו אווירה נעימה הייתה כאשר כל השכונה הייתה באותם אמצעים,כולם קנו חצי לחם טרי כל יום..אף אחד לא חשב שצריך יותר..גבינה צהובה הייתה בחגים וקנו רק 100 גרם,שזה כמה פרוסות,שאותן שמרנו מכל משמר...הו,איזה חוש מידה היה אז,ולצערנו,הקונטרסט של היום עם הצלחות שנותנים בבתי קפה -הולם בפרצופנו! את באה כולה לאכול קפה וכריך,ומכריחים אותך לקבל ג'בטה בגודל הר,עם סלט לגדוד חיילים רעבים...מי צריך לאכול כל כך הרבה????? פעם הלכו לבית קפה בכלל לא לאכול! פשוט בשביל קפה ועוגת גבינה!!! היום זה יקר מציאות...להשיג עוגה פשוטה לקפה זו משימה בלתי אפשרית -עוגת ריבת חלב,עוגת שוקולד צ'יפס,עוגת חלבה...אלוהים אדירים,מי צריך כל כך הרבה טעמים??? האם השפע בהכרח אומר איכות???? הארון שלי מתפוצץ מבגדים שאת רובם אני בכלל לא לובשת ואין לי מושג למה קניתי...איפה,איפה הם,הימים ההם...

      *

      אלומה

       

      שפע יותר מדי, וכך ההערכה פחות מדי.... צודקת

      אני זוכרת שפעם בכלל לא היינו נועלים את הבתים שהיינו יוצאים לקניות או למכולת. 

      קודם כל לא היה מה לגנוב,

      מי יגנוב לנו השכנים?

      וגם מהמכולת היות ובקושי היו בתים באזור והיה די דליל ראו את הבית...

      כלומר אם לא היו דיונות באמצע...

      היום את מתארת לעצמך שאינך טורחת בכלל לנעול את הבית?

      בלתי נתפס

       

        ''

      ''

        18/6/12 20:58:

      צטט: אור 2012 2012-06-14 08:26:28

      אוףףףףף הזכרת לי את אבא שלי דמעות על המקלדת

      גם לך השתחרר הפקק?  מופתע

      ספרי משהו 

        18/6/12 20:58:

      צטט: raquelle 2012-06-14 08:26:15

      מרגשות מאוד מילותייך. כאלה היו הורינו. זה היה הדור שלהם וזה הדור שלנו.

      אכן, דור נפילים.

      אני באמת מרגישה קטנה מאד מכל הבחינות האפשריות לידם. לא רק ליד אבי. 

        18/6/12 20:56:

      צטט: ד-ארט 2012-06-14 08:25:59

      לא פייר העולם הזה, הנה אבא שלך שהיה טוב כל כך לא נשאר בחיים ואילו אבא שלי שעזב אותנו כשהייתי בת 8 ולא שילם אגורה דמי מזונות, עדיין חי ובועט (בן 88). בעצם, אולי זה כן הוגן כי לא בטוח שחיים ארוכים הם דבר טוב. עדיפים אולי חיים מלאי אהבה, כמו שהיו לאבא שלך.

      יקרה

      אבי חי בערך עד הגיל הזה, וחייו היו מאד לא קלים בלשון המעטה.

      לא היו לו חיים מלאים אהבה, אך הוא ידע להעניק בדרכו שלו למרות החיים שהיו לו.

      לכן ומסיבות רבות רבה כל כך הערכתי למי שהיה. 

        18/6/12 20:53:

      צטט: אורי זמיר 2012-06-14 07:57:45

      נוסטגליה במיטבה....מעניין איזה חוויות יצרבו במוח של בני הדור שלי כשנגיע לגיל בו מתרפקים על העבר...

      נכון. האמת? נראה לי שמחינות מסוימות אנו בהרבה קטנים לעומת הדור ההוא. בדיוק כמו בפתגם הדור פוחת והולך. הם עברו דברים שאני לא בטוחה שהייתי מסוגלת לעבור ולשרוד בצורה כזו.

        18/6/12 20:49:

      צטט: הכוזרי-עמיחי עוזרי 2012-06-14 07:32:05

      הנוסטאלגיה שלך ממש לשימור. מעשה אצילי של אביך בעניין התפוחים דומה בכל בית בתקופת הצנע. אצלנו הקורבן היתה אמא שלי. אחרי שכל אחד קיבל את חלקו בנתחי העוף לאמי נשאר הגב והיא טענה בעקשנות שהיא אוהבת את החלק הזה. לימים הבנתי כמוך... יופי של סיפור

      איזה קטע, גם אמא שלי הייתה אומרת את זה.....אז כשהייתי ילדה עוד אכלתי אותם, את בעלי החיים, וחלקים כאלה שהיום זה פשוט מזעזע אותי גם שפעם אהבתי את זה. 

      ''

        18/6/12 20:46:

      צטט: absalom 2012-06-14 07:13:07

      אצלי זה כבר 30 שנה. כמו אתמול

      נראה לי שגם אצלי יהיה ככה.

      אהבה הערכה אינם מתסיימים רק בגלל שהאדם אינו כאן יותר.

      '' 

        18/6/12 20:43:

      צטט: shabat shalom 2012-06-14 07:06:07

      ככה בונים אבא ואמא ילדים טובים. מה זה ילדים טובים? אנושיים. אנושיים עד כדי כך שהם אוהבים כל חי עלי אדמות. (הסיפור על תפוח העץ הבלתי אהוב רק 6 שנים הוא תמצית החינוך הבלתי מכוון!) אבא שלך - אישיות! (בלי לדבר על אישיות אוהבת...)

      בהחלט אישיות יוצאת דופן מהרבה בחינות, מסכימה אתך לחתולין. יש עוד הרבה קטעים קטנים כאלה שעד היום מדהימים אותי מחדש לגבי יכולת הנתינה האינסופית שלו. מה שמדהים שהחיים שלו היו קשים בצורה בלתי ניתנת לתיאור ובכל זאת הייתה לו יכולת כזו.

      ''

        18/6/12 16:56:
      וכבר אמר מי שאמר מילים הן מילים אבל למעשים יש משקל. והגעגועים....נשארים ולעיתים מתעצמים. }{
        18/6/12 08:47:
      בונבוש, פשוט ריגשת.......היו זמנים אחרים - לכולנו.....
        17/6/12 22:41:

      צטט: אסתר רבקה 2012-06-14 05:37:13

      אבא אוהב אך החסר באהבה גשמית חיבוק ועוד מורגש לאורך כל סיפורך

      חדת אבחנה את. כפי שאמרתי - כשכעת אני יודעת ומבינה לעומק את החיים שהיו לאבא שלי, אני מודה ליושב במרומים שנתן לי הזכות להיות בתו איך שהוא.

      אולי גם זה יצא יום אחד, כרגע זה רק התרופפות קלה של הפקק.

       

      ''

       

        17/6/12 22:37:

      צטט: סנופה 2012-06-14 04:47:54

      רגשת מאד

      '' 

        17/6/12 22:35:

      צטט: *מרוית באהבה.* 2012-06-14 03:45:39

      איזה כייף היה לי לבקרך.
      פשוט נפלא.
      לילה טוב וחלומות מתוקים מקסימונת...♥♥♥

      תודה רוית 

       

        17/6/12 20:34:

      צטט: שלויימה 2012-06-14 02:14:25

      כיף לך ולנו שהפקק השתחרר אין סביבה מפרגנת ואוהדת כמו הקפה , כולנו יתומים בני המון שנים, רובנו דור הסנדוויץ , שבה ההורים בבתי אבות או מטופלים ונאחזים בחיים ומצד שני יש לנו ילדים שמתמודדים גם הם עם ההווה והעתיד . הכתיבה שלך נעימה ומרגשת.

      .

      הפקק לא השתחרר, אלה ניצנים ראשונים של סימנים שהוא משתחרר, אלה ההתפרצויות הראשונות, עד שכל מה שיש בפנים יצא, עוד חזון ולמועד...

      תודה 

      ''

        17/6/12 17:38:
      זכרונות על הורים שהלכו לעולמם הם תמיד סיפורים שנעים לשמוע, לקרובים ולרחוקים. אני רוצה להתייחס לתפוחים. בילדותי ,הפרי הזה היה נדיר שבנדירים. בחנות הפירות והירקות מכרו בננות...כאשר אמה של אמי חלתה ואושפזה. שלחו אותי, ילדה בת שמונה בערך, לקנות ארבעה תפוחים. לקחתי סכין מהבית. ,נסעתי לבית החולים המדובר, באוטובוס כמובן. יום יום קילפתי תפוח אחד והאכלתי את הסבתא החולה. אחרי שאזלו התפוחים, היא החלימה ושולחה לביתה. לא בגלל התפוחים כמובן...שמעתי מאמא, שהסבתא אמרה לה, כי לא לקחתי אפילו ביס...כאשר גדלתי ועמי גדלו תפוחים במדינה ,זה הפרי היחידי שאני אוכלת עד היום...
        17/6/12 14:02:
      עוררת בי כמיהה לאותם זמנים, בהם גם אני זוכרת איך קנינו חצי כיכר לחם במכולת. חיינו ממעט ולכל פרט ודבר היה ערך. הזכרונות על אביך, שנראה כי היה איש בעל רגישות רבה ויכולת נתינה גדולה עד מאד, כתובים יפה ונוגעים עד מאד.
        17/6/12 13:06:
      ליתמות באמת אין גיל. אולי היכולת שלנו להתמודד עם החסר, משתפרת עם הגיל, אבל הבור נשאר תמיד. (גם אני, "יתום טרי")
        17/6/12 11:32:
      נהניתי כל כך. הפשטות, הכנות, נפלא!!! רק הגעגועים... הגעגועים לאבא שהלך... מציפים כעת ללא רחם.
        16/6/12 20:27:

      צטט: דורית 53 2012-06-14 01:59:37

      העלית את הטעם המלוח של הזכרונות.

      התנסחת קצר ויפה, תודה

      '' 

        16/6/12 20:25:

      צטט: צחיתוש 2012-06-14 01:21:07

      תודה ששיתפת בסיפור נוסטלגי נפלא אהבתי וכיכבתי סופשבוע מואר בחום ואהבה צחיתוש

      תודה צחיתוש

      '' 

        16/6/12 20:23:

      צטט: מוטיש_ 2012-06-13 23:53:23

      בשל תפוח חיים נחמן ביאליק "הֲתֹאבוּ דַעַת בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי? אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל-תַּפּוּחַ. כִּי אֵין יוֹדֵעַ נְתִיב הָרוּחַ – זֶה כְּבָר יָדוּעַ; עַתָּה בָאתִי לְהָבִיא רְאָיָה מֵאַהֲבָתִי. וַאֲנִי, הֲתֵדְעוּ בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי? אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל-תַּפּוּחַ!"

      תודה

      '' 

        16/6/12 20:22:

      צטט: רומפיפיה 2012-06-13 23:52:09

      כן יקירה, באותם ימים

      לא היה נהוג שאבות

      יגלו רגשנות יתר

      זה פשוט לא התאים...

      אבל בימי גשם,

      לקח אותנו על כתפיו,

      שלא נירטב בלכתנו לגן...

      הרכיב את אחי ואותי על אופניו

      והביא אותנו לבית הספר...

      עבד בשתי משמרות

      שיספיק האוכל וכל היתר..

      היו אלה ימים אחרים....

      ואנו את הדברים האלה ראינו כילדים אחרת, והבנו אותם לעומק רק בבגרותנו. אכן אלה היו זמנים כאלה.  

      תודה יקרה

      ''

        16/6/12 20:20:

      צטט: נ.י.ל.י 2012-06-13 22:29:22

      היום יום השנה לפטירתו של אבי
      כתיבתך הביאה אותי למחוזות אחרים ומרגשים
      תודה יקירה!

      '' 

        16/6/12 19:50:

      קודם כל הפוסט הזה מעורר געגועים עזים לחיים הפשוטים והטובים של פעם. של להסתפק במה שיש ולא להרגיש בכלל חסר, ימים בהם היינו מאושרים בצעצוע האחד שיש לנו (כן אחד, ולא הרי המשחקים הגודשים את החדר מלבד אלו שבתוך המחשב). היינו מאושרים בפרי אחד מתוק... ימים של ביחד, של חלוקה, של דאגה האחד לשני. לא כמו היום - לכל ילד חדר משלו, מחשב משלו, טלוויזיה משלו, טלפון משלו... אז יגידו שאני שמרנית, אבל היה משהו יותר טוב, יותר נכון לאנושות...
      וכמובן העיקר - הזכרונות הנפלאים מאבא, מאבא שהתברכתן בו. כל פעם מחדש מרגש אותי לקרוא על האהבה האנושית הבסיסית הזו. על המחוות האלו שנתפסות רק כשאנחנו כבר מבוגרים.
      שיהיה לך שבוע טוב, בונבונייטה יקרה, ובכלל - רק טוב.
      שירלי

        16/6/12 16:52:
      זכרונות מתוקים
        16/6/12 12:29:
      בהחלט נוסטלגיה שגם לי הזכירה את התקופה שלא היו תפוחים וקיבלנו מחו"ל אורז קקאו שוקולד וסוכר. בזמנים ההם גם אם לא רצינו הסתפקנו במועט.
        16/6/12 04:41:
      בונבונייטה יקרה, לא הייתי בקפה בזמן האחרון ובחזרתי אני נתקלת בסיפור הנוגע והרגיש הזה שלך. מזל שיש את הזיכרונות הטובים על ההורים. אכן אין לנו גיל. כילדים תמיד נשאר ילדים, גם כאשר זה משנה סטטוס ליתומים, זה עדיין ילדים שההורים שלהם גרים במקומות אחרים. זה ממש זכור מאין באת ולאן אתה הולך. תודה לך, נגעת באותו המקום הרגיש שלי.
        15/6/12 23:55:
      זה רק מקרי שזה יוצא ביום האב? זה הרי נופל על סוף השבוע הזה בצפון אמריקה. נרים לכבודך תפוח עץ :)
        15/6/12 22:09:
      מתוככי ליבך וכה מרגש..תודה בוןבון...
        15/6/12 21:03:

      צטט: נ.י.ל.י 2012-06-13 22:29:22

      היום יום השנה לפטירתו של אבי
      כתיבתך הביאה אותי למחוזות אחרים ומרגשים
      תודה יקירה!

      מקריות ?  אני פשוט אין לי יום שנה, כל יום הוא בשבילי יום השנה, אני זוכרת מרגישה ואוהבת כל יום אותו דבר, יום השנה כבר חדל להיות יום שבו מרגישים יותר מהרגיל. 

      ''

        15/6/12 20:53:

      צטט: yonbir 2012-06-13 21:35:31

      בונבונייטה יקרה, ריגשת אותי בסיפורך
      היכן הם אותם ימים- ימי התום והתמימות, ימים שבקושי היה לנו מה לאכול, אבל הרגשנו עשירים. ימים שהיינו מטליאים את סוליות הנעלים פעמיים ושלוש לפני שהשלכנו אותם לפח.
      ובקשר למשפט-  הילד הוא תמיד ילד של אמא ואבא גם כשהוא בן 70....נכון?!

      אוי כמה שזה נכון... אני זוכר הלוויה של חבר שמת בגיל 65 , והתמונה של אימו שביכתה אותו על הקבר הטרי קרעה את ליבות כולנו.

      תודה חבר, זה שאני מצליחה לרגש אחרים זה הכוכב היפה והאמיתי בעיני, שאני מצליחה להעביר למישהו ולו בקצת את מה שאצלי בלב זה טוב.

      אכן ימים ההם מיוחדים מאין כמותם ולא יחזרו. והסנדלרים מקצוע הולך ופוחת....מי היום מתקן סוליות נעליים? בטח לא הרבה כמו פעם...

      ואיפה החברויות האמיצות והאמון והכבוד של פעם?

      עוז הרוח של פעם? הערכים?

      ''

       

        15/6/12 20:15:
      מרגש
        15/6/12 18:55:
      לו היה לנו אחוז ממה שהיה להורינו
        15/6/12 14:17:
      מעניין....ומרגש.
        14/6/12 23:27:

      מרגש ומעורר.
      תודה :)

        14/6/12 23:02:
      את מרגשת!
        14/6/12 21:28:

      צטט: luis56 2012-06-13 21:31:36

      תודה בונבונייטה :)) המשיכי להעלות קטעי זכרונות ואני אקרא ואזכר בשלי ואבא שלך מזכיר לי מאוד מישהו והפוסט כולו זורק אותי למחוזות אחרים יופי של פוסט

      תודה גם לך. מעניין את מי אבא שלי מזכיר לך. אשמח לשמוע.

      הנה שי צנוע לך, גם הוא איך לא מקשר אותי לאבא :

       

      ''

        14/6/12 21:06:
      אביך היה אדם מיוחד במינו. זן נדיר. גם ההורים והסבים שלי לא הראו אהבה בדיבורים אלא במעשים וזה הכי חשוב.
        14/6/12 19:53:
      אפשר היה להרגיש בהרבה מהפוסטים שלך כמה את אוהבת את אבא שלך וכמה את מתגעגעת. אני לא חושבת שהכאב עובר אי פעם, רק לומדים לחיות אתו. והכאב הוא גם הזיכרון. בלי כאב הזיכרון היה מת
        14/6/12 19:15:
      בונבוניטה המקסימה את ממשיכה לרגש אותי תודה לך על הפוסט המרגש והמיוחד באהבה ירין
        14/6/12 17:48:
      מה אני אגיד לך בונבוניתי? את כבר אמרתי לך....נשמה טהורה, נולדת להורים מתוקים ברוח התפוח: התפוח לא נופל רחוק מהעץ (חחחח...יצא טוב, אה?)
        14/6/12 14:51:
      תודה.
        14/6/12 14:44:
      זן נדיר של בני אדם. אני מכיר את זה מאבא שלי.
      מרגש מאוד....
        14/6/12 11:15:
      נוסטלגיה
        14/6/12 10:47:

      ריגשת אותי. כל כך מעט כותבים על אבא, רוב השירים הולכים לאמא.
      אם אבא שלך היה אוכל תפוח ליום - אולי היה עוד איתכן היום.
      תודה על התזכורת,
      ג'ודי.

        14/6/12 10:10:

      שמחה בשמחת ילדותך

        14/6/12 09:31:

      בונבוניטה,

      זה כל כך נפלא שהמעט הוא כל כך הרבה.

      והיכולת של הזכרונות לשמור על צבע טרי.

      זכרונות כאלה ואחרים עולים מדי פעם,

      ממש בימים אלה 13 שנים לפטירתו של אבי,

      ורגעי הקסם שהעניק לי בילדותי מציפים אותי.


        14/6/12 09:11:
      אוהב בלי די... לא פלא שלקח לך זמן לכתוב עליו
        14/6/12 08:59:

      בונבונייטה יקירתי!

      החזרת אותי במכונת הזמן לאחור....גם אני בזמנו התגעגעתי לזמנים ההם עם החצי לחם (ראי סיפור שלי בארכיון - "חצי לחם שחור...").הו,אילו ימים ! ואת כל כך צודקת -איזו אווירה נעימה הייתה כאשר כל השכונה הייתה באותם אמצעים,כולם קנו חצי לחם טרי כל יום..אף אחד לא חשב שצריך יותר..גבינה צהובה הייתה בחגים וקנו רק 100 גרם,שזה כמה פרוסות,שאותן שמרנו מכל משמר...הו,איזה חוש מידה היה אז,ולצערנו,הקונטרסט של היום עם הצלחות שנותנים בבתי קפה -הולם בפרצופנו! את באה כולה לאכול קפה וכריך,ומכריחים אותך לקבל ג'בטה בגודל הר,עם סלט לגדוד חיילים רעבים...מי צריך לאכול כל כך הרבה????? פעם הלכו לבית קפה בכלל לא לאכול! פשוט בשביל קפה ועוגת גבינה!!! היום זה יקר מציאות...להשיג עוגה פשוטה לקפה זו משימה בלתי אפשרית -עוגת ריבת חלב,עוגת שוקולד צ'יפס,עוגת חלבה...אלוהים אדירים,מי צריך כל כך הרבה טעמים??? האם השפע בהכרח אומר איכות???? הארון שלי מתפוצץ מבגדים שאת רובם אני בכלל לא לובשת ואין לי מושג למה קניתי...איפה,איפה הם,הימים ההם...

      *

      אלומה

        14/6/12 08:26:
      אוףףףףף הזכרת לי את אבא שלי דמעות על המקלדת
        14/6/12 08:26:
      מרגשות מאוד מילותייך. כאלה היו הורינו. זה היה הדור שלהם וזה הדור שלנו.
        14/6/12 08:25:
      לא פייר העולם הזה, הנה אבא שלך שהיה טוב כל כך לא נשאר בחיים ואילו אבא שלי שעזב אותנו כשהייתי בת 8 ולא שילם אגורה דמי מזונות, עדיין חי ובועט (בן 88). בעצם, אולי זה כן הוגן כי לא בטוח שחיים ארוכים הם דבר טוב. עדיפים אולי חיים מלאי אהבה, כמו שהיו לאבא שלך.
        14/6/12 08:10:
      היזכרות וגעגוע..! יפה :)
        14/6/12 07:57:
      נוסטגליה במיטבה....מעניין איזה חוויות יצרבו במוח של בני הדור שלי כשנגיע לגיל בו מתרפקים על העבר...
      הנוסטאלגיה שלך ממש לשימור. מעשה אצילי של אביך בעניין התפוחים דומה בכל בית בתקופת הצנע. אצלנו הקורבן היתה אמא שלי. אחרי שכל אחד קיבל את חלקו בנתחי העוף לאמי נשאר הגב והיא טענה בעקשנות שהיא אוהבת את החלק הזה. לימים הבנתי כמוך... יופי של סיפור
        14/6/12 07:13:
      אצלי זה כבר 30 שנה. כמו אתמול
        14/6/12 07:06:
      ככה בונים אבא ואמא ילדים טובים. מה זה ילדים טובים? אנושיים. אנושיים עד כדי כך שהם אוהבים כל חי עלי אדמות. (הסיפור על תפוח העץ הבלתי אהוב רק 6 שנים הוא תמצית החינוך הבלתי מכוון!) אבא שלך - אישיות! (בלי לדבר על אישיות אוהבת...)
        14/6/12 05:37:
      אבא אוהב אך החסר באהבה גשמית חיבוק ועוד מורגש לאורך כל סיפורך
        14/6/12 04:47:
      רגשת מאד
        14/6/12 03:45:

      איזה כייף היה לי לבקרך.
      פשוט נפלא.
      לילה טוב וחלומות מתוקים מקסימונת...♥♥♥

       ''

        14/6/12 02:14:
      כיף לך ולנו שהפקק השתחרר אין סביבה מפרגנת ואוהדת כמו הקפה , כולנו יתומים בני המון שנים, רובנו דור הסנדוויץ , שבה ההורים בבתי אבות או מטופלים ונאחזים בחיים ומצד שני יש לנו ילדים שמתמודדים גם הם עם ההווה והעתיד . הכתיבה שלך נעימה ומרגשת.
        14/6/12 01:59:
      העלית את הטעם המלוח של הזכרונות.
        14/6/12 01:21:
      תודה ששיתפת בסיפור נוסטלגי נפלא אהבתי וכיכבתי סופשבוע מואר בחום ואהבה צחיתוש
        13/6/12 23:53:
      בשל תפוח חיים נחמן ביאליק "הֲתֹאבוּ דַעַת בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי? אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל-תַּפּוּחַ. כִּי אֵין יוֹדֵעַ נְתִיב הָרוּחַ – זֶה כְּבָר יָדוּעַ; עַתָּה בָאתִי לְהָבִיא רְאָיָה מֵאַהֲבָתִי. וַאֲנִי, הֲתֵדְעוּ בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי? אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל-תַּפּוּחַ!"
        13/6/12 23:52:

      כן יקירה, באותם ימים

      לא היה נהוג שאבות

      יגלו רגשנות יתר

      זה פשוט לא התאים...

      אבל בימי גשם,

      לקח אותנו על כתפיו,

      שלא נירטב בלכתנו לגן...

      הרכיב את אחי ואותי על אופניו

      והביא אותנו לבית הספר...

      עבד בשתי משמרות

      שיספיק האוכל וכל היתר..

      היו אלה ימים אחרים....

        13/6/12 23:46:
      או כמו שנאמר..אדם צובר זכרונות בחודשי הקיץ :) נפלא
        13/6/12 23:12:
      אתם מבינים את זה ? כן דווקא כן, גם לנו היו אבא אמא. תודה על השתוף
        13/6/12 22:29:

      היום יום השנה לפטירתו של אבי
      כתיבתך הביאה אותי למחוזות אחרים ומרגשים
      תודה יקירה!

        13/6/12 21:35:

      בונבונייטה יקרה, ריגשת אותי בסיפורך
      היכן הם אותם ימים- ימי התום והתמימות, ימים שבקושי היה לנו מה לאכול, אבל הרגשנו עשירים. ימים שהיינו מטליאים את סוליות הנעלים פעמיים ושלוש לפני שהשלכנו אותם לפח.
      ובקשר למשפט-  הילד הוא תמיד ילד של אמא ואבא גם כשהוא בן 70....נכון?!

      אוי כמה שזה נכון... אני זוכר הלוויה של חבר שמת בגיל 65 , והתמונה של אימו שביכתה אותו על הקבר הטרי קרעה את ליבות כולנו.

        13/6/12 21:31:
      תודה בונבונייטה :)) המשיכי להעלות קטעי זכרונות ואני אקרא ואזכר בשלי ואבא שלך מזכיר לי מאוד מישהו והפוסט כולו זורק אותי למחוזות אחרים יופי של פוסט

      ארכיון

      פרופיל

      bonbonyetta
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין