נתת לי כה מעט.

ההיעדר האין סופי מפצה אותי כל רגע,

הוא נותן לי את צינוק האבן הצר,

שבזכותו אני מזהה את אושרך המזויף.

השכם בבוקר, יש זר שמניח חוט מחוץ לחדר שלי,

הוא מגלגל את הסליל מסביב למרפסת,

הוא ממלא את החצר בחוטי תיל.

בכל פעם שמישהי נכנסת לכאן,

היא תראה כמה קמטים מהקיר, הבהלה תאחז בגרונה,

מתחת לאחת המרצפות, היא תמלט לאושרה המזויף.

בכל יום את ממלאת את הדלי השחור הזה,

עוד ליטוף של חברה, עוד זיון מוצלח,

השמש השחורה עוד מעלייך, נאנקת.

לו הייתי כואב אותך קצת פחות, הייתי נלחם בך עכשיו.