- אה יענה צצקה ! לחשה אימי בקול שגרם למתים לזקוף את אוזניהם ולקרוץ אחד לשני.

קריצה של עכשיו יהיה פה שמח.

- ששש... אמא ! משכתי בזרועה בעוד עיני תרות אחרי מצבה גבוהה מספיק שתסתיר אותי מעיניהן של שושנה ודליה, בנותיה של לאה המנוחה, שזה עתה סיימו להניח אבנים קטנות על קברה.

- מה ששש... מה ששש... ? כבר עברה שנה, לא ? כבר אפשר להגיד את האמת, את לא חושבת ?

במבט מתנצל החוויתי תנועת חוסר אונים כלפי הבנות ובאצבע מבוישת התוויתי עיגול על רקתי ושפתי סימנו ללא קול – סליחה, בגילה, אתן מבינות ...

- בואי, אמא, נלך. בגילך ...

- תפסיקי עם הבגילך שלך. אני לא סנילית כמו שאת חושבת ואני זוכרת טוב טוב איך היא התעסקה עם אבא שלך.

המתים קפצו על המצבות וקראו קריאות עידוד:

- יאללה, בתיה, יאללה ! רוצים לשמוע ! אל תקשיבי לבת הזאת שלך. לפי איך שהיא מתנהגת, אפשר לחשוב שילדת אותה במנזר.

שושנה ודליה קפאו ואני זחלתי מתחת לאחת המצבות.

- היא חשבה שאני לא יודעת מה מסתתר מאחורי כל הפוצקלע מוצקלע שלה. חיים שלך מוכשר כל כך, היתה אומרת, אולי הוא יכול לתקן אצלנו את הטוסטר ? מוישה שלי ממש לא יוצלח בעניינים האלה. אוי, אתם כזה זוג נחמד והבת שלכם כל כך חכמה ! לא כמו שושנה ודליה שלי שהן יפות, אבל בלי שכל !

שושנה ודליה קפצו אגרופים ואני נשכתי שפתיים.

המתים נחלקו לשני מחנות – אלה אומרים אה יענה צצקה המנוחה הזאת ואלה אומרים אה יענה צצקה הזקנה הזאת.

- חיים ! רעם קולו של מוישה שתי שורות משם. זה נכון מה שהיא אומרת ? במקום לפשפש בטוסטר, פשפשת בלאה ?

- נו מוישה, ענה לו אבי מהחלקה הסמוכה. מה אתה רוצה ? היינו צעירים פעם. ולאה שלך, היו בה פשפושים !!! אוי, כמה אני מתגעגע לפשפושים האלה !

- מה אמרתי לָך ? חגגה אימי את נצחונה. אבל תדע לך, חיים, שמוישה היה גרוע אמנם בטוסטרים, אבל בפשפושים הוא היה רב אמן !

- אה יענה צצקה, נאנחה המנוחה.

כל הזכויות שמורות לאריאן סולאל