כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כנפיים

    להתרומם, לראות הכל מלמעלה, ואח"כ לחזור לאדמה

    חוזרת עם חיים אחרים

    22 תגובות   יום חמישי, 14/6/12, 09:44

    כשהתחלתי להסתובב כאן הייתי בחורה אחרת. קודם כל, הייתי בחורה.

    היום אני כבר אישה. אי אפשר לברוח מזה, ובכלל בסופר ובחנויות קוראים לי גברת. גברת! ואני רק בת 35!

    בכל מקרה, היו לי חיים אחרים לגמרי. עניין אותי רק העולם הפנימי שלי, התפלספויות והרהורים, כאבי לב שהם פריבילגיה של אלה שאין להם כאבים אחרים. ואהבה. זוגיות. מישהו.

    היום אני נשואה, אני כבר אמא אפילו.

    את בעלי הכרתי פה. היה לנו מזל גדול, איך שמצאנו פה אחד את השני. מהסיפורים שלנו מצאנו.

    התחתנו, ונסענו לירח דבש ארוך ארוך ומופלא בניו זילנד ואוסטרליה. כמו חלום הטיול הזה נמצע עכשיו בחוויות שלנו.

    אח"כ נכנסנו להריון. ההריון נמשך שבעה חודשים.

    ואז נהיו לי חיים אחרים. אחרים לגמרי.

    היום שחר הקטן שלנו כבר בן שנה וחודשיים. כבר שנה וחודשיים שהחיים שלי כבר לא יחזרו להיות לעולם מה שהיו פעם.

    בעצם, שחר היה אמור להיות היום בן שנה.

    הוא נולד חודשיים שלמים לפני הזמן.

    פעם חשבתי שפג זה תינוק קטן וחמוד ששוכב לו בנחת באינקובטור מתוק וישן.

    הדבר היחיד הנכון הוא שהוא באמת ישן המון, והוא באמת היה מתוק וחמוד.

    נחת לא היתה שם.

    חודש היינו בפגיה.

    30 לילות ששחר ישן בלעדינו.

    שלא כל הזמן היינו איתו.

    לא ספרתי כמה פעמים נדקר.

    כמה פעמים רציתי להכות את האחיות שם.

    כמה בכיתי.

    כמה פחדתי.

    דימום אחד במח היה שם.

    קנאה עזה על כל תינוק שמשתחרר הביתה.

    חוסר אמונה שיבוא היום וגם אנחנו נצא הביתה.

    תפיסת עולם אחת שהתפרקה ביום ועד היום אני מנסה לאחות אחת חדשה.

     

    כל תקופה אני מגלה שלא עיבדתי מספיק או שלא משנה כמה אעבד את זה, הפצע הזה תמיד יכול להיפער ולכאוב פתאום.

    אני מסתכלת על תמונות שלנו מתחילת הזוגיות, מאחרי החתונה, מההריון ואני חושבת, כמה תמימות, ואיך העולם יכול להיות כ"כ יפה כשהוא פחות מפחיד אותך.

    ואיך השתניתי. וכמה אני מתגעגעת אליי.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (22)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/10/12 23:37:
      אין ספק שאחרי שעוברים משברים בחיים תפיסת העולם משתנה והופכת למציאותית יותר. יפה כתבת. טלי
        26/7/12 05:05:
      ******
        22/6/12 14:17:

      צטט: ל.י 2012-06-22 12:40:59

      צטט: coremoran 2012-06-14 10:29:03

      welcome back! התרגשתי לקרוא- גם מהכאב, וגם מזה שחזרת לכתוב. תחזרי, תכתבי, זה יגרום לפצע לתקוף אותך פתאום ואולי כך הוא גם יכאב פחוץ, לאט לאט. וחוץ מזה, היית אחרת אבל האחרת הזו עדיין בתוכך. תמשיכי לכתוב, מחכה לפוסט הבא.

       

      אני מחכה לפוסט שלך!!

      קדימה, הגיע הזמן :-)

       

      ככל הנראה זה לא יקרה, אבל אהבתי את מי ואת מה שכתבה לך על הכנפיים!!

        22/6/12 12:48:

      צטט: שחף ים 2012-06-22 11:54:15

      אומרים שהחיים זה מה שקורה בין התוכניות שלנו.

       

      ולא כדאי להתגעגע למה שהיינו,

      עדיף להביט לצייר את התמונה קדימה

      ופשוט לשאוף אליה,

      ומותר לשלב בה נקודות טובות מהעבר.

       

      ברוך שובך :)

       

       

      תודה רבה,

      צריכה ללמוד לצייר תמונות אופטימיות יותר

      יש שיעורים פרטיים לשיעור כזה? :-)

        22/6/12 12:46:

      צטט: הקשתית 2012-06-14 13:03:24

      לגמרי מרגש ומצמרר מה שעברתם, לא פשוט בכלל.אני רק יכולה לחזקך, שפגים מתפתחים טוב(בתקווה שהכול בסדר כמובן)אני הייתי פגית וב"ה .המשיכי לכתוב ולשתף אותנו, זה יחזקך וללא ספק, שהחוויות הקשות משנות אותנו, אך במהות וביסודנו , אנו אותם אנחנו :)

       

      צודקת. לפעמים יותר קל לעבור את השינוי אם מכירים בו.

        22/6/12 12:45:

      צטט: מיקה יהלום 2012-06-14 11:59:32

      אני שולחת לך חיבוק ועידוד. מוכר לי בהחלט, מה שעברת. שולחת גם אנרגיות חיוביות. יום טוב.

       

      תודה,

       

      מסתבר שבכל מקום יש כמונו...

        22/6/12 12:44:

      צטט: אסתר רבקה 2012-06-14 10:46:43

      ככה החיים של האנשים מלאים הפתעות.מצאי לך זמן לנוח ואחכ אספי כנפייך מחדש והמריאי.השמים הם הגבול

       

       

      תודה :-)

      שכחתי לרגע שהיו לי כנפיים..

        22/6/12 12:43:

      צטט: לי-מי 2012-06-14 10:29:55

      התרגשתי ממך. החיים הם דבר כל כך שביר. שולחת חיבוקים חמים לימים יפים יותר.

       

       

      תודה רבה, החיים אכן שבירים, אבל אולי אנחנו קצת יותר עמידים ממה שאנחנו חושבים?...

        22/6/12 12:40:

      צטט: coremoran 2012-06-14 10:29:03

      welcome back! התרגשתי לקרוא- גם מהכאב, וגם מזה שחזרת לכתוב. תחזרי, תכתבי, זה יגרום לפצע לתקוף אותך פתאום ואולי כך הוא גם יכאב פחוץ, לאט לאט. וחוץ מזה, היית אחרת אבל האחרת הזו עדיין בתוכך. תמשיכי לכתוב, מחכה לפוסט הבא.

       

      אני מחכה לפוסט שלך!!

      קדימה, הגיע הזמן :-)

        22/6/12 12:39:

      צטט: יהודית מליק שירן 2012-06-22 12:12:32

      אני שמחה על הפוסט הזה שלך, כי התגעגעתי אליך נורא. חסרת לי המון. כאמא לפג שנולד בשבוע הראשון של חודש שמיני, השבוע ה32 להריון עם תאומים. אחד שרד. משקלו היה קילו וחמישה גרם כמו חבילת סוכר. הייתי נוסעת אליו להדסה הר הצופים שלוש פעמים בשבוע כדי להיות איתו, להחזיק אותו, להאכיל אותו במזרק גדול שהולבשה עליו בקצה פומית מציצה מסליקון. שלושה חודשים בני הבכור היה בפגיה. והנסיעות אליו היו מתל אביב לירושלים. ילדתי אותו בזמן שביתת הרופאים הגדולה. הטראומה שליוותה אותי הייתה שמהריון של שניים נשאר אחד שהיה במצוקה עוברית והייתי בטוחה שאני אשמה בהיווצרות המצב הזה. רק כעבור שלוש שנים יכולתי להרפא מהטראומה של האשמה הזאת כשנולדו אחיו התאומים בן ובת לא היו פגים, אלא במשקל סביר להריון בסיכון גבוה. הגעגוע אלייך יבוא כשתכתבי לבנך סיפורים שתמציאי, כרגע קיבלת מתנה לחוות מחדש את ילדותך מהתבוננות אחרת של אמא.

      מזל טוב וברגע של פנאי כתבי לנו ושתפי אותנו, ככה את תחזרי אל עצמך ואלינו.

      חיבוק של אהבה

      יהודית

       

      באמת, יהודית? אז אנחנו חולקות עוד משהו? לא ידעתי.

      כמה קשה, לנסוע מת"א לירושליים. לבוא לאחד כשהיו צריכים להיות שניים.

      שובר את הלב.

      מאד מזדהה עם תחושת האשמה.

      המשאלה שלי היא שתהיה לי חוויה מתקנת עם אחיו/אחותו. הלוואי...

      אולי אפילו יהיה לי אומץ לספר על עוד הריון :-)

      התגעגעתי בחזרה!

       

        22/6/12 12:35:
      ואווו...חיבוק מאחל את כל האושר שבעולם...זאת תקופה שתעבור..החיים בנויים מעליות וירידות...:)

      אני שמחה על הפוסט הזה שלך, כי התגעגעתי אליך נורא. חסרת לי המון. כאמא לפג שנולד בשבוע הראשון של חודש שמיני, השבוע ה32 להריון עם תאומים. אחד שרד. משקלו היה קילו וחמישה גרם כמו חבילת סוכר. הייתי נוסעת אליו להדסה הר הצופים שלוש פעמים בשבוע כדי להיות איתו, להחזיק אותו, להאכיל אותו במזרק גדול שהולבשה עליו בקצה פומית מציצה מסליקון. שלושה חודשים בני הבכור היה בפגיה. והנסיעות אליו היו מתל אביב לירושלים. ילדתי אותו בזמן שביתת הרופאים הגדולה. הטראומה שליוותה אותי הייתה שמהריון של שניים נשאר אחד שהיה במצוקה עוברית והייתי בטוחה שאני אשמה בהיווצרות המצב הזה. רק כעבור שלוש שנים יכולתי להרפא מהטראומה של האשמה הזאת כשנולדו אחיו התאומים בן ובת לא היו פגים, אלא במשקל סביר להריון בסיכון גבוה. הגעגוע אלייך יבוא כשתכתבי לבנך סיפורים שתמציאי, כרגע קיבלת מתנה לחוות מחדש את ילדותך מהתבוננות אחרת של אמא.

      מזל טוב וברגע של פנאי כתבי לנו ושתפי אותנו, ככה את תחזרי אל עצמך ואלינו.

      חיבוק של אהבה

      יהודית

        22/6/12 11:54:

      אומרים שהחיים זה מה שקורה בין התוכניות שלנו.

       

      ולא כדאי להתגעגע למה שהיינו,

      עדיף להביט לצייר את התמונה קדימה

      ופשוט לשאוף אליה,

      ומותר לשלב בה נקודות טובות מהעבר.

       

      ברוך שובך :)

        16/6/12 19:33:

      צטט: ל.י 2012-06-16 19:28:21

      צטט: shabat shalom 2012-06-16 17:47:54

      אז ברוכה הבאה למקום המקסים הזה. אפילו הרשעים פה מתאמצים להיות נחמדים. חוץ מזה שעכשיו את חייבת להיות פטריוטית למקום שנתן לך אוצר שנתן לך אוצר... את כותבת מעולה, אבל המציאות הרבה יותר מפתיעה לטובה מאשר הפחדים (בהקשר למה שאני כתבתי - אמא שלי בוודאי לא חשבה שאגיע לאן שהגעתי....)

       

      אתה מתכוון ברוכה השבה? :-)

      אני מאד פטריוטית! רק שלפעמים כדי להמשיך לכתוב צריך להפסיק מדי פעם.

      ובאמת? סבתא לא חשבה שתגיע רחוק?

       

      היא לא סיפרה לי - כחלק מהחינוך ההורי להשתיל בי שאני כמו כולם וכל דבר ניתן להשגה. אבל אני יודע שכשהיציעו לה איזה מסלול קרייריסטי פחות מוצלח ממה שאני הלכתי בו היא התלהבה ממנו.

        16/6/12 19:28:

      צטט: shabat shalom 2012-06-16 17:47:54

      אז ברוכה הבאה למקום המקסים הזה. אפילו הרשעים פה מתאמצים להיות נחמדים. חוץ מזה שעכשיו את חייבת להיות פטריוטית למקום שנתן לך אוצר שנתן לך אוצר... את כותבת מעולה, אבל המציאות הרבה יותר מפתיעה לטובה מאשר הפחדים (בהקשר למה שאני כתבתי - אמא שלי בוודאי לא חשבה שאגיע לאן שהגעתי....)

       

      אתה מתכוון ברוכה השבה? :-)

      אני מאד פטריוטית! רק שלפעמים כדי להמשיך לכתוב צריך להפסיק מדי פעם.

      ובאמת? סבתא לא חשבה שתגיע רחוק?

        16/6/12 17:48:
      ןלהתגעגע אל עצמינו זה טוב אבל חסר תועלת...
        16/6/12 17:47:
      אז ברוכה הבאה למקום המקסים הזה. אפילו הרשעים פה מתאמצים להיות נחמדים. חוץ מזה שעכשיו את חייבת להיות פטריוטית למקום שנתן לך אוצר שנתן לך אוצר... את כותבת מעולה, אבל המציאות הרבה יותר מפתיעה לטובה מאשר הפחדים (בהקשר למה שאני כתבתי - אמא שלי בוודאי לא חשבה שאגיע לאן שהגעתי....)
        14/6/12 13:03:
      לגמרי מרגש ומצמרר מה שעברתם, לא פשוט בכלל.אני רק יכולה לחזקך, שפגים מתפתחים טוב(בתקווה שהכול בסדר כמובן)אני הייתי פגית וב"ה .המשיכי לכתוב ולשתף אותנו, זה יחזקך וללא ספק, שהחוויות הקשות משנות אותנו, אך במהות וביסודנו , אנו אותם אנחנו :)
        14/6/12 11:59:

      אני שולחת לך חיבוק ועידוד. מוכר לי בהחלט, מה שעברת. שולחת גם אנרגיות חיוביות. יום טוב.

        14/6/12 10:46:
      ככה החיים של האנשים מלאים הפתעות.מצאי לך זמן לנוח ואחכ אספי כנפייך מחדש והמריאי.השמים הם הגבול
        14/6/12 10:29:
      התרגשתי ממך. החיים הם דבר כל כך שביר. שולחת חיבוקים חמים לימים יפים יותר.
        14/6/12 10:29:
      welcome back! התרגשתי לקרוא- גם מהכאב, וגם מזה שחזרת לכתוב. תחזרי, תכתבי, זה יגרום לפצע לתקוף אותך פתאום ואולי כך הוא גם יכאב פחוץ, לאט לאט. וחוץ מזה, היית אחרת אבל האחרת הזו עדיין בתוכך. תמשיכי לכתוב, מחכה לפוסט הבא.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ל.י
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין