איך זה להיות הולנדי בבוקר שכזה...
כתום זה צבע מלהיב, בוהק, זורח. גוש אנושי בצבעי כתום זה מחזה יפהפה, חלומו של כל צלם ספורט, אבל לא אתמול. הפסדה של הולנד אמש היה מכה אישית קשה, קשה מאוד, וללכת לעבודה היום נראה לי כמו סיוט מתמשך.
כשאתה גדל עם שם משפחה כמו ון-סטרטן, אין לך יותר מדי אופציות- אתה אוהד הולנד. כשאבא מסביר לך בכל טורניר על ״הולנד הגדולה״ של קרויף, וכשאתה רואה את הולנד הגדולה של ון-באסטן וחוליט במו עיניך, אין לך יותר מדי אופציות- אתה אוהד הולנד. כשבכל התיכון, בצבא, באוניברסיטה ובעצם בכל שלב בחיים החברים קוראים לך ון-משהו (באסטן, ניסטלרוי, דר-סאר, בומל, רק תבחרו) אז גם כן אין לך יותר מדי אופציות- אתה אוהד הולנד. וכיום, כשהולנד היא נבחרת מאוד אהודה בישראל אתה תוהה- ממתי כולם הולנדים פה?
גדלנו עם סבתא (חסידת אומות עולם, זכרונה לברכה) וסבא שלא בדיוק היו מחובבי הגרמנים. אצלם, אלו לא הגרמנים, אלו de Moffen. אתם לא מבינים מה זה, אבל בואו רק נגיד שזה כמו לצעוק nigger בליבה של הארלם שלפני 20-30 שנה או כמו לקרוא למישהו kaffer בדרא״פ. לא בקטע הגזעני חס וחלילה, אלא פשוט בקטע של אל-תגיד-את-המילה-הזאת-בציבור. הדם הרע בין הולנד לגרמניה סוקר בהרחבה בעיתונות הספורט בימים האחרונים, ואני גאה להיות חלק ממנו. גרנו בברלין במהלך מונדיאל 2010 והתפללנו שספרד תנצח את גרמניה בחצי הגמר כי אחרת היינו כנראה צריכים לנסוע עד להולנד כדי לראות גמר הולנד-גרמניה, או לחילופין לבקש מקלט בשגרירות הולנד בברלין...
אבל להיות אוהד הולנד זה די אופנתי. אתמול, נאספנו עם עוד כמה מאות כתומים נלהבים (לפחות עד שגומז התעורר...) בפאב ״הקיבוץ״ בנמל ת״א לצפייה משותפת שאורגנה ע״י הקהילה ההולנדית בישראל. שם יכולת לראות עד כמה ה-Oranje (אוראנייה, למתקשים) אהודים בארץ. טוב, זאת אומרת, אהודים כרגע בארץ. כי להיות אוהד הולנד אמיתי זה לא מאז ההצלחה במונדיאל האחרון. זה לא להכיר את רובן, ון-פרסי וחבריהם אבל לא לזכור בכלל את האחים דה-בור, קומאן, יאן ואוטרס ואחרים. זה להיות כתום, גם כשהכתום קצת אפור, כמו היום. הישראלים תמיד ״קפצו על העגלה״, כנראה בגלל הייאוש המתמיד מהנבחרת המקומית. ברצלונה זה טרנד, וריאל מדריד זו אופנה. לפני כמה שנים מי בכלל היה אוהד ספרד, הלוזרית הנצחית? והיום? ויוה אספאנייה! להיות אוהד הולנד זה לדעת שהם לוזרים, זה לדעת שיש ים כישרון ושכנראה נטבע בו, זה לדעת שלא משנה כמה כוכבים תכניס לנבחרת הזאת הם תמיד ידעו לפשל, שתמיד יהיו מריבות פנימיות ו״מחנאות״ בנבחרת, אבל זה גם לדעת שתמיד, תמיד, תהיה אופטימי גם בטורניר הבא. כמה יש לנו כבר לחכות? שנתיים עד המונדיאל? אה! עד אז נביא מאמן, כמה שחקנים, נאחד את השורות ונכבוש את העולם!
אין הרבה דברים טובים לקחת מהמשחק אתמול בערב. אפשר להסתכל על כך שיש עוד סיכוי, גם אם הוא קטן (גרמניה תנצח את דנמרק והולנד תנצח בשני שערים ומעלה את פורטוגל). אפשר להסתכל גם על זה שבמקרה הלא מפתיע והולנד תעוף כבר עכשיו החולצה היקרה-בטירוף שלהם תרד באתר של נייקי מ-80$ ל-40$! ואפשר גם להתעודד בכך שהרבה טרמפיסטים ירדו מאיתנו וילכו לאהוד את גרמניה/ספרד וככה נשאר עם האהבה האמיתית לכתום. אהבה שאין להחליף. אשתי, דרום אפריקאית גאה, למדה כבר שזה לא משנה מה, למה וכמה- גם היא אוהדת הולנד. אז ייקח לה עוד כמה שנים להתרגל לאופטימיות/פסימיות הזאת בכל מה שקשור לנבחרת ההולנדית, אבל היא כבר hooked. חולצה כתומה, כובע הולנדי, היא כבר מוכנה. זה לא משנה שאני יודע רק 3 משפטים בהולנדית (אחד מהם זה ״ברשותך גבירתי אשתמש במילון״), היא כבר מוכנה. וכשהיא הטיחה בחברנו הישראלי-הטרמפיסט ״נראה לך שהילדים שלנו לא ילבשו כתום?״ הבנתי שההפסד (הכואב, אוי הכואב) לא כל כך נורא, כי יש דור חדש, ותמיד יהיה דור נוסף, של אוהדים כתומים. צוחקים, בוכים, שותים, רבים, מנצחים, מפסידים- אבל תמיד תמיד כתומים.
אז לסיום, ניתן לכם 2 תמונות, משתי מדינות שכנות באירופה. תבינו לבד, לא צריך יותר מדי הסברים. ומקסימום, נתראה בברזיל 2014!
|