הלכתי לסופר לקנות קרמבו,

קניתי קופסא של 16 יחידות של טעם מוקה קרמבו,

לאחר ששילמתי עבורה,

הנחתי אותה בזהירות בשקית,

כדי שלא לשבור את הקרמבו,

במהלך הנסיעה הביתה השגחתי,

שהקופסא לא תתהפך,

מחזיקה בידי 16 יחידות שבריריות

של טעם מוקה קרמבו.

כשהגעתי הביתה הנחתי את הקופסא על השיש,

ומיהרתי לשטוף הידיים.

הוצאתי את הקופסא בזהירות מהשקית.

וחיפשתי את קצה נייר הדבק,

שהחזיק את המכסה של הקופסא מחובק עם התחתית.

משכתי אותו בזהירות והרמתי את המכסה.

בוחנת 16 יחידות מפונקות של קרמבו,

מובן, שכמנהגי לשלמות,

חיפשתי את הקרמבו שנראה כמושלם ביותר.

את זה שאין לו מכות בצדדים,

שהלמעלה שלו לא מעוך,

ושהביסקויט שלו עטוף לגמרי בנייר הכסף המבריק.

אחרי שמצאתי את האחד המבוקש,

בשורה השלישית, השני מימין,

הרמתי אותו בעדינות.

לא יודעת למה,

אך בדיוק באותו רגע,

היה נדמה לי שכך חרדי בוחר אתרוג.

בחנתי את הקרמבו שבידי,

כשהבעת ניצחון על פני.

טוב, זה לא ניצחון בקרב,

אבל זה בהחלט מקדם אותי,

לשלב אכילת הקרמבו.

הפכתי את הקרמבו,

כשראשו פונה אל תוך כף ידי,

באומנות שלא היתה מביישת מנתח כירורגי בכיר,

או לפחות מקפל אוריגמי מוסמך,

התחלתי להפשיט אותו מעטיפתו הכסופה,

זה ממש לא אותו הדבר,

אבל אני מדמיינת,

שזה כמו כשגבר מפשיט שמלה מעל גופה של אישה,

בהתחלה הוא רואה רק את הרגליים,

ואני ראיתי רק את הביסקויט...

בשבילי השוקולד בשולי הביסקויט,

הוא כמו נעלי עקב דק בצבע אדום לוהט -

לגבר שרואה רק את הרגליים של האישה שהוא מפשיט :)

למרות שאני יודעת שזה לגמרי לא נחוץ,

השתדלתי לא לקרוע את הנייר הכסוף.

פותחת כל קפל בנייר בזהירות רבה,

ממש רק בקצוות אצבעותיי. 

אני רואה את הקרמבו נחשף,

את החום הכהה של השוקולד,

קצת נוקשה אבל לא ממש חזק,

( בלי דימויים ) 

שעוטף את הקצפת בטעם מוקה.

הוא שומר עליה,

שלא תתפרע, שלא תסתכל לצדדים...

מכניס אותה לתבנית,

מלמד אותה נימוסים ;)

אני מעבירה את הקרמבו לידי השניה,

עכשיו הבסיס בתוך כף ידי,

ומסירה את מסך הכסף מעל גוף הקרמבו,

הלמעלה מביט בי בהתרסה.

זהו! היא עירומה !!!!

התכוונתי, שסוף סוף הוא מוכן לאכילה,

אני מסובבת את פרק ידי,

כדי לבחון את הקרמבו מכל הכיוונים,

ומחפשת את נקודת השבירה שלו,

נקודת האל חזור.

כשאני מוצאת את הנקודה,

אני מסובבת בעדינות את הקרמבו,

מפנה את הנקודה אל שפתיי,

אני מרטיבה את השפתיים,

מלחלחת אותן בציפיה,

יש לי אסטרטגיה,

ממש תוכנית מלחמה,

אני עומדת לתקוף אותו בנקודת התורפה,

יוצרת לו חור קטן ( שיגדל ) במעטה ההגנה, 

ברור לי שזה עניין של שניות עד להכרעת הקרב,

אני מכה קלות בלשוני במעטה השוקולד,

לצערי, נרשמת הפתעה לכוחותיי,

אין חור בשוקולד, סתם סדק דק ;(

זה דורש פעולה רחבה יותר,

הפעלת כוחות נרחבים,

אני עדיין לא חושפת שיניים,

אני לא מגלה את כל האמצעים....

אני דוחפת את לשוני לתוך הסדק הדק,

מרחיבה אותו מעט,

טוב, אבקש תרועת ניצחון,

לשוני תקפה את הקצפת,

טעם מוקה קצפת, נימוחה בתוך פי.

אומרים שעם הטעם בא התאבון,

לא תאבון ולא נעליים,

תאווה צרופה...

אני מחדירה את לשוני לתוך הסדק שיצרתי.

ומנסה לדחוף את השוקולד החוצה,

החוכמה היא לא להפעיל יותר מדי כח.

א. לא נחוץ בדרך כלל - תלוי בלשון... 

ב. לא רוצה שבר סורי-אפריקאי,

    מספיק לי מכתש בקרמבו, למשל מכתש רמון,

אני מצליחה לפורר רסיסים של שוקולד,

וממהרת ללקט אותם בלשוני,

לשוני מרפרפת על קליפת הקרמבו,

מפעם לפעם אוספת מעט קצפת מתוקה לתוך פי,

הקצפת מנסה להחזיר מלחמה,

ונאחזת מעט בשפתיי,

אני לאט מעבירה את לשוני על שפתיי,

אף טיפת קצפת ממני לא תחסר!!!

שלב המשחקים.

אני רוצה שהקרמבו ידע שניצחתי.

ולכן, לאחר שיצרתי פתח קטן ללשוני.

אני מנסה לרוקן את הקרמבו מהקצפת,

מבלי לשבור את השוקולד.

עכשיו נראה אותך גבר.

הוא חשב שהוא נותן לה מסגרת,

בזמן שהיא, בעצם, שמרה לו על הגב!!!

לשוני מוציאה מהקרמבו ערימות קטנות של קצפת,

קצפת מתוקה, אוורירית, טעימה!!!

לשוני מחליקה על דפנות השוקולד.

מנקה אותן מקצפת.

אני בוחנת את התוצאה בשביעות רצון,

יש לי למעלה מס"מ וחצי ( גובה ) של חומת שוקולד,

אני נוגסת בחומה בזהירות,

מפזרת בפי בלוקים של שוקולד.

אני מנתצת את החומה,

ועוברת למשחק הבא.

אני רוצה להפשיט את הקצפת,

להשאיר אותה עירומה משוקולד,

אני נותנת בשמלת השוקולד ביסים קטנים,

משתדלת לא להכאיב לקצפת,

לפעמים אני מצליחה,

ולפעמים לא - בכוונה.

טעם השוקולד.....

טוב, לא אשקר,

זה לא בדיוק שוקולד שוויצרי....

יש לי גבעת קצפת קטנה,

רק לשוני מטפסת עליה,

היא תלולה, לא גבוהה,

שום נוף לא נשקף ממנה.   

המשך יבוא חייבת לזוז....