לכלוכית, גרסה 2.0
בממלכה אחת הייתה נערה יפה ונוחת-מזג שנפטרה עליה אִמהּ. עוד לא בא יום השנה למות האם, ואביה של הנערה נישא מחדש לאלמנה מרושעת ולה שתי בנות מכוערות, מפונקות ונבזיות. האישה החדשה ובנותיה קינאו בנערה, שהייתה יפה ונעימה מהן. הן התנכלו לה בכל הזדמנות והכריחו אותה לבצע את כל המטלות הקשות והבזויות ביותר בבית - הניקיונות הקשים, סבלוּת מסוגים שונים, התעסקות עם חיות המשק, ובעיקר עבודות המצריכות לבוא במגע עם צואה אנושית ואחרת.
כיון שהנערה עבדה כל היום והתקלחה רק בתום עבודתה בלילה - לפני שינה קצרה וחזרה לעוד יום עמל מפרך - מצאו לה האם החורגת ושתי בנותיה כינוי: לִכלוכית. היה בו בשם מן הלגלוג, אך גם מן האמת, שכן עקב עבודתה הנערה נדבקה בכינים, בטפילי מעיים, ובפרעושים (כל אלו מחיות המשק), ובגדיה נוּגעו בצואה אנושית ואחרת. היא הייתה מטונפת באמת ובתמים, והדרך הכי קלה ללעוג לאדם היא להצביע על החולשה הבולטת ביותר בו. למשל, אם אדם שמן, הטקטיקה הכי יעילה לפגוע ברגשותיו היא ללעוג לכך שהוא שמן.
בבוא האביב נפוצה בממלכה ידיעה שהנסיך יורש העצר יקיים נשף ריקודים חגיגי, אליו מוזמנות כל הנערות הרווקות ברות-החיתון בממלכה. שתי בנותיה של האם החורגת היו ברות-חיתון, וכמעט והצליחה לחתנן בעבר, אך רצף אירועים אפוף במסתורין ובגרסאות סותרות הוביל לביטול שני האירוסין על ידי משפחות החתנים. שתי הבנות התרגשו מאוד לקראת הנשף, והכריחו את לכלוכית להתקין את שמלותיהן, תספורותיהן וכיו"ב.
בערב הנשף הן עמדו ובחנו את עצמן במראה עומדת. שתיהן סבלו מעודף משקל, ותחבו עצמן לשמלות הקטנות ממידותיהן. בשילוב עם פרצופיהן הכעורים והגבריים-משהו, התוצאה הסופית הייתה עגומה ואף בהמית - אך הבנות לא ראו את זה כך. מבחינתן היו להן פות, שדיים, ושבחים בלתי-מותנים מהוריהן כל חייהן, ולכן הן מושכות מינית ורבות-ערך.
לכלוכית עמדה במרחק-מה ובחנה את אחיותיה שבחנו את עצמן בראי.
"הלוואי שתיאנסו על ידי סוסי קליידסדייל," היא סיננה חרש.
"מה אמרת, מושתנת?" שאלה אחת האחיות.
לכלוכית הבהירה פנים. "שאתן נראות מאוד יפות," היא אמרה, ולעצמה הוסיפה, "שהזין שלהם יקרע אתכן מהכוס עד לסנטר."
האחיות עלבו בה פעם אחת אחרונה, פקדו עליה לנקות את סירי הלילה עם מברשת שיניים עד שיחזרו, ושמו פעמיהן לנשף. אביה של לכלוכית והאם החורגת יצאו להצגה וארוחת ערב. לכלוכית לא ידעה נפשה מרוב צער. היא רצתה רק פעם אחת לדעת אושר, לדעת איך זה מרגיש לרקוד וואלס עם אציל נאה, להיות מוערכת. היא נותרה לבד בבית ודמעות זולגות על לחייה הצחורות. אך בעודה מרוקנת את סירי הלילה הבליחה במחשבותיה הארה.
יותר מאוחר באותו הערב היא הסתננה לנשף של הנסיך. היא הייתה מקולחת, ולבשה את אחת השמלות של האחיות, שעל לכלוכית נראתה טוב - כי סה"כ היא הייתה כוסית. היא עמדה בפינת החדר וחייכה, עד שניגש אליה גבר נאה. מדי השרד הלבנים שלו היו מקושטים בשרוך מהודר, בכפתורים מוזהבים, ובשלל עיטורי מלחמה נטולי-משמעות, שכן הוא מעולם לא באמת לָחָם.
"אני הנסיך," הוא אמר.
לכלוכית מסרה לו את שמה, והוא הזמין אותה לרקוד. העולם הצטמצם לשני אנשים המסתחררים בוואלס, הוא והיא, ומלבדם באותו רגע לא היה קיים דבר.
"את יכולה להיצמד אלי," הוא אמר לה. "את לא צריכה להתבייש."
לכלוכית התקרבה אליו, צמוד צמוד. לבה הלם ברקותיה. מהמרחק הזה, הנסיך הבחין בכינים שמטיילות בראשה ובניחוח הצואתי שהדיפה. באותם ימים לא היו פתרונות כימיים נגד כינים, והסבונים היו חלשים. הנסיך הבין לפתע שהוא רוקד עם אישה נגועה. קבס אחז בו, והוא דחף את לכלוכית ממנו בתואנה כזו או אחרת.
"אבל... הפיה הטובה..." לכלוכית מלמלה חלושות.
"מה זה? פיה?" הנסיך הביט בה כבחולת-נפש. "שמעתי נכון? אמרת כרגע 'פיה'?"
"היא הבטיחה לי ש..."
"אלוהים אדירים. את גם מריחה כמו צואה אנושית ואחרת, ומסתבר שגם מטורפת," הוא אמר. "חשבתי קודם לזיין אותך, אבל אין מצב שאני מכניס את עצמי לזה עכשיו. זה נכון שהשרוטות מזדיינות הכי טוב, אבל למדתי מטעויות. שיהיה לך בהצלחה."
לכלוכית הרגישה מרירוּת שמילים לא יתארו. היא הבינה שבניגוד למסרים חלולים כאלו ואחרים שהיא ספגה, הנסיבות שלה הן שלמעשה קובעות את האופק האישי שלה. היא מיהרה לחזור לביתה, שם היא לקחה רסיס גדול של זכוכית, גרסה אותו לאבקה דקה, ופיזרה את האבקה לתוך המזון של האם החורגת והאחיות. היא קיוותה שהן ידממו לאט מהבטן, וימותו בייסורים קשים.
-הסוף-
-------------- (R) כל הזכויות שמורות RAJARAJ 2012 |
