אני מתכוונת למחשבות האלה שביום יום אנחנו לא נותנים להן לצוף, כאלה שהשגרה חונקת אותן ורק ברגעים מאוד מסויימים אין לנו אפשרות להדחיק אותן יותר והן מציפות אותנו.

השבוע האחרון היה מלא אצלי ברגעים כאלה. סבתא שלי בבית חולים, וגם אם היא תצא ממנו היא פשוט תעבור למוסד סיעודי. כמו זה שסבא שלי היה בו אחרי שקיבל שבץ בפעם השלישית ולא השתקם ממנו. לראות אותו שם היה ללא ספק אחד הדברים הכי נוראיים בעולם. היתי בת 18 ואני לא אשכח את זה אף פעם.

לראות בנאדם קרוב כשהוא בקושי מבין מה קורה סביבו. וכשהוא מבין ומזהה את המשפחה כל מה שהוא עושה זה לבכות על זה שרואים אותו בצורה כזאת. הרגשה שאני כ"כ מזדהה איתה.
ברכות להתפתחות הרפואה המודרנית עכשיו אנחנו יכולים להאריך חיי אנשים כדי לטפל בגוף שלהם, גם כשהנפש כבר מזמן לא שם. להאכיל אותם באמצעות צינורות ולהפוך אותם מצד לצד כדי שלא יהיו להם פצעי לחץ. ללא ספק התקדמות לאנושות.
לראות אותו שם ולהיות חסרת אונים לחלוטין. גם כשחזרתי הביתה לא יכולתי להפסיק לבכות. אמרתי לאבא שלי שחבל שהוא לא מחובר למכונת הנשמה, כי אז היתי מנתקת אותה בעצמי. מצטערת, בעיניי אלה לא חיים. ואם אני היתי במקומו באמת היתי רוצה לסיים עם הסיוט הזה כבר.

ומחר אני נוסעת לבי"ח עם אמא שלי לראות את סבתא שלי. להסתכל עליה ולדעת מה מצפה לה. להשתדל לא לבכות, להיות חזקה בשביל אמא שלי. ויותר מהכל להתאמץ לא לחשוב על זה שיום אחד גם ההורים שלי אולי יהיו במצב הזה. אם חס וחלילה זה יקרה פשוט לא נראה לי שאני אעמוד בזה.

נכון שהדבר היחיד שבטוח בחיים זה המוות, אבל באמת היתי מעדיפה להמשיך להדחיק את המחשבות האלה...