"אימת הבדידות היא אוניברסלית, פניה - עידון מרכך של האימה הגדולה מכל. אימת הסוף. דרכים ללחום בה - רבות ומגוונות מספור. הכחשתה - עניין לשוטים ולעיוורים בנפשם."

אלונה קמחי.

וזהו בעצם. אמרתי הכל. ואת הכיסוי גיליתי במילים יפות של אחרת, המלוות אותי כבר שנים. אז על אילו מילים יפות אני מדברת? כלומר, אם גם את הנורא מכל אפשר לקשט, מה אני באמת מסתירה?

מסתירה היטב, אל דאגה. סך הכל בריא, לשמור על עצמך מעט בעולם הכותש הזה, אני יודעת. "הכל טוב", "לא זה בסדר", "יש לי סבלנות", תודה, באמת"... מציגה איזון וסופגת את כל הרעל. מעמידה פנים שאיני מבחינה בסלידה. ובכל זאת, לעתים מתחשק פשוט להטיח בפניו של אחר: 

כן, אני רוצה! אני זקוקה! לא טוב לי לבד ולא טוב לי לקום בבוקר כמו אדם בוגר ונורמלי, לחיות בשעות של אחרים ולצאת אל הכלום הזה. נמאסו עליי העמדות הפנים. נמאס לומר שיצרתי לי מרחב פורה בדל"ת אמותיי. לא רק הפכתי לעצמאית ולמסוגלת. אלא גם לנוקשה, לחסרת גמישות, לחרדה, לנוחה לכעוס, לממהרת לשפוט ולמחוק.

הילדה הקטנה שבי רוצה התעטפות. וחיזור. הילדה שלי מתעוררת באמצע הלילה מביעותים, שואפת בבת אחת את כל החמצן שהחסירה - ורק רוצה חיבוק. רוצה לשמוע את המילים בקול. שהכל בעצם בסדר. היא אינה רוצה להתפשר על שיחות וירטואליות, על זיונים חסרי דיאלוג, על עבודות מבזות, על השאריות שלחיים ולנוטי החסד שצצים כל הזמן יש להציע לרווקות המתבגרות שבחרו בחיים "מרדניים". נעזוב רגע את הילדה הקטנה - אני מרחיקה את עצמי. זו התכסות, ועתה הזמן להתערטל. לבכות. לנקות את הגוף מכל הלחץ שהצטבר בו והפך את השרירים קשים וכואבים.

אני. אני.

אני רוצה את הכל. אני רוצה את עבודת חלומותיי. אני רוצה ליצור בעבודתי, לגעת ביצירתם של אחרים. אני מוכשרת לכך - אני מסוגלת להבחין בדקויות ואז להניע דברים ממקום למקום בעדינות וברגישות עד שכל המעורבים יחושו סיפוק. אינני מעוניינת בהצעות הדוחות שלכם לעבוד במוקד טלפוני או לעשות בייביסיטר על ילדיכם. ואין כאן התנשאות, עשיתי את שני הדברים וסבלתי מהם.

אני רוצה שתי מברשות שיניים במקלחת. ומישהו שיספר לי איך עבר עליו יומו. ויכריח אותי לפנות מקום בארון. וייתן לי מבט אוהד. אינני מעוניינת בשידוכים עם הרווק האחרון בקיבוץ או עם החבר המבוגר והדוחה של בן הזוג של אחותך. אינני מעוניינת להיות הנפש התאומה של מי שחוזר הביתה אל אחרת.

ואני רוצה להרגיש מה שאני מרגישה. אל תבטיחו לי שמחר יהיה טוב, שהכל מעבר לפינה. אל תטענו שעמדותיי ישתנו "כשרק-", אל תציעו לי כדורים. או תיעצבו כשאני מספרת על קושי שבחרתי להתעמק בו. החיים אינם פשוטים - מותר לי לגעת בזה. ונכון, אני נותנת דרור לביטוי הרצון שלי בבן זוג פה, אבל אל תקטינו את בעיותיי ותאמרו לי שכשזה ייפתר כל השאר יחדול מקיום. 

אל תאמרו לי "את צריכה לדעת שאת שם גם כשאת לא מדברת". אני רוצה לדבר. כי כשהכל בחוץ, פתאום פוגשים שותפים. המחשבות נדמות פחות מטורפות, הדילמות נחלקות. ומשהו נושם.