אבות ובנים

לצפייה במסך מלא

אבות ובנים

‎12

יחסים גיא פינס, יוסף סידר, הערת שוליים

28 תגובות יום שבת, 16/6/12, 09:48

בסופי שבוע בבקרים, לעיתים קרובות אני מקדישה מספר שעות לטקסטים של אחרים.

מאד מוקדם בבוקר של יום שישי או שבת, אני מפנה לי את הזמן לקריאת ספרים נינוחה על הספה.

לעיתים ספרי עיון, לעיתים פרוזה.

שלא כהרגלי, אתמול בבוקר שישי, בחרתי דווקא לצפות בהקלטה של תוכנית הבידור של גיא פינס, זו ששודרה ביום חמישי האחרון.

גיא פינס מבחינתי הוא מקצוען בנישה הזו של תוכניות בידור קלילות, המגיש המנוסה והוותיק הוא גם המצטיין בתחומו, כי הוא רהוט, מנהל את הכל בטבעיות נונשלנטית, בעודו מתבונן מהצד משועשע בכל התעשייה הזו שהוא מדווח עליה, והכל נעשה באינטליגנטיות מתובלת בסוג של קריצה שובבה , מבלי לקחת שום דבר ברצינות רבה מידי, בפרופורציות ובקוליות חיננית שמאפיינת אותו, חדי העין יבחינו בסרקזם העדין בהערות השנונות שלו שהוא מפריח באגביות מדי פעם, באמצעותן הוא חושף חריפות שכל ותחכום רב. אני גם אוהבת את המסתוריות שהוא שומר עליה, את הפאסון הכללי שהוא משדר, את החיוכים הקטנים הממזריים, את האיפוק העדין שמחפה על רגישות. בקיצור, אני רוחשת לו הערכה גדולה כבר שנים, והוא אחת הסיבות המרכזיות שאני ממשיכה לעקוב בעניין ובאדיקות אחרי התוכנית שלו, אותה הוא מגיש בכישרון על , ובאמת שאין שני לו, על אף שהיו הרבה ניסיונות להפיק תוכניות בידור דומות, שמחקות את הפורמט שלו , למשל זכורה לי תוכנית עם המגישה נטלי עטיה בעבר, שהיתה ניסיון לחיקוי עלוב של הפורמט המנצח של גיא פינס, והיו עוד אחרות ואחרים , והעובדה היא שאף אחד מהמגישים הללו לא עמד ברף הגבוה שהוא הציב כסטנדרט של מגיש יודע כל, כזה שתבונתו ותחומי העניין המגוונים שלו הם הרבה מעבר לתרבות פופולארית, וניכר עליו שאת כל העושר והמכלול האישיותי הוא מביא איתו כמגיש התוכנית, והיא-היא הערך המוסף שהופך אותה למוסד הבלתי מעורער שהפכה להיות.

קצת חבל לי שהוא תמיד יושב והיא (לירון וייצמן) תמיד עומדת, אני לא אוהבת את הסאבטקסט שזה משדר, זה בפירוש לא מוצא חן בעיני, יותר מזה, אפילו צורם ומעצבן. למה היא צריכה לעמוד ?? למה היא לא יושבת לצידו ומגישה איתו בגובה העיניים ? מדוע חוסר הסימטריה הזה ? בעיני זה מתפרש כזילזול ושובינזם. המסר הוא שמעוניינים להדגיש את הגוף שלה, את הבגדים והנעליים , כי זה מה שחשוב ולא מה שהיא אומרת, לא הטקסט שלה הוא העיקר אלא החיצוניות, העטיפה. זה דוחה בעיניי. נכון שזו התכנית שלו, ושהיא סוג של קריינית רצף, אבל בשורה התחתונה, היא שווה לו כמגישה בתפקיד הצלע הנשית, לפיכך היא צריכה לשבת לצידו. נקודה.

ממש כשם שדורין ועמית יושבים. אני לא מוצאת שום סיבה הגיונית או מניחה את הדעת שתצדיק את העובדה שהיא עומדת, במיוחד על רקע הניגוד הזה, שהוא יושב.

ושוב, כרגיל, סתם גלשתי לעניינים שלא קשורים לנושא, אז אני אעצור כאן ואשוב להתמקד בעיקר.

מאז ומעולם הוא סיקרן אותי, גיא פינס האדם אני מתכוונת, אבל אתמול, בעקבות אחד האייטמים ששידר לקראת סיום התכנית, היתה זו הפעם הראשונה שקמתי מהספה ורצתי למחשב, כי פתאום היה לי ממש דחוף "לעשות עליו גוגל". במהלך האייטם , סיפר שלומי שבת על אביו שנפטר בחודש שעבר, ושמאז האבל, השיר "אבא" שכתב מרגש אותו עד כדי כך שהוא לא מסוגל לשיר אותו מבלי לבכות, ובתום הכתבה המבט בעיניי הבריכה הצלולה של גיא פינס היה מבט חשוף לשבריר שניה, רגיש כזה, ומיד עלתה בי השאלה למה, ותהיתי ביני לביני מה טיב היחסים בינו לבין אביו. וכך, תוך כדי שאני מהרהרת בכך, עצרתי את ההקלטה וניגשתי למחשב לעשות גוגל על גיא פינס, כאמור בפעם הראשונה EVER, כי פתאום קלטתי שאני לא יודעת דבר על הזהות של אביו, ובעצם, מי זה בכלל אבא שלו ? אני יודעת שהוא נשוי לרותי רודנר, שיש להם ילדים, ושיש לו אמא, ציפי פינס, שעומדת בראש תיאטרון בית לסין , אישה רבת השפעה ומרשימה ביותר, חזקה כזו, פרפקציוניסטית, אפילו הייתי אומרת מעט כוחנית, יש בה עוצמה רבה, על גבול התוקפנות, אותה היא מקרינה במבטים חודרים ובהבעות פניה, מספיק רק להתבונן בה כדי לחוש בכך. אבל על קיומו של אביו איני יודעת מאומה, לא ידעתי אם בכלל יש לו או אין לו אבא, כי הוא מעולם לא הזכיר אותו - עד כמה שהיה ידוע לי בכל אופן, וכך מצאתי את עצמי נוברת באינטרנט בכתבות אודות האדם גיא פינס, אולם למרבה האכזבה לא גיליתי דבר משמעותי על יחסיהם. מצאתי ראיון מצולם שלו בארכיון האתר של גיל ריבה, שבו הוא רק מזכיר את העובדה שהוא בן להורים גרושים, ומעניין שגיל שואל אותו רק על יחסיו עם אימו. את אביו הוא לא מזכיר כלל, לא מתעניין מה טיב היחסים ביניהם. אני מאד מתפלאת מכך - למה בעצם הוא לא טרח לברר את הסוגיה הזו ? איזה פיספוס מצידו של גיל ריבה, אפילו לא שאלה אחת. הוא בד"כ אוהב לדעת הכל, מפתיע אותי שזה לא עניין אותו.. בויקיפדיה מצאתי שלאביו קוראים דן פינס, אבל השאלה האם זהו אותו דן פינס שכתב את המילון הלועזי שיש לאבא שלי בבית ? האם הוא אותו דן פינס ששמו עולה בתוצאות בגוגל ? לא בטוחה, משום שלא מצאתי הקשרים מפורשים וחד משמעיים שמחברים בינו לבין גיא מעל לכל ספק, והרי דן זהו שם נפוץ, אחרי הכל, לפיכך עדיין מדובר בתעלומה מבחינתי.

מה שעוד שמתי לב אליו בראיון הזה עם גיל ריבה היה שבחלק הראשון, כל עוד הוא לא נשאל שאלות אישיות, הוא היה מאד רהוט ודיבר בביטחון וברצף המחשבתי הקולח שכה מאפיינים אותו. מאידך, כשגיל עבר לשאלות היותר פרטיות, חל בו איזה סוג של מפנה, הוא היה הרבה פחות נינוח ומעט יותר מתוח, גם שפת הגוף נעשתה פחות שקטה. הוא סגור, גיא, אינו אוהב להיחשף. בשלב הזה הוא הפסיק להנות, היה נבוך ועבר למגננה של סרקזם, ברח להומור המוכר שלו.

נשארתי עם סימני שאלה שלא באו אל פיתרון, לא באתי על סיפוקי בעניין יחסיו עם אביו, אבל ככה זה, זכותו של כל אדם לפרטיות, ומי אם לא אני יכולה להבין ולכבד את זה.

העניין הוא שיש המשך , אחרת לא הייתי טורחת לכתוב ולחשוף כאן את כל האירוע.

כזכור כל זאת התרחש אתמול בשעות הבוקר, ואולם, משנואשתי מחיפושי ברשת אודות המידע, כבר היתה זו שעת צהריים, עת יצאתי את ביתי לכיוון בית הוריי, כבכל יום שישי.

זמן קצר לאחר שהגעתי, המליץ לי אחי הגדול לצפות ב" הערת שוליים ", סרט ישראלי בבימויו של יוסף סידר, אותו הקליט לאחרונה. "סרט מאד מיוחד", הדגיש בפניי.

מאחר שצפייה בסרטים הינה אחת הפעולות המועדפות עלי, ומאחר שאני סומכת על הטעם של אחי ויודעת שהוא מכיר היטב ולעומק את טעמי בסרטים, כך שהוא גם יודע על מה להמליץ לי, והוא עוד אמר "מיוחד" שזה מבחינתי מילת הקסם, כי אם אחי אומר "מיוחד" - אז זו הבטחה שעתידה וצפויה להתגשם מבחינתי - - נעתרתי מיידית , אני לא אוהבת לדחות דברים. כשהתחלתי בהקרנה, אבי ישב בסלון ופתר תשבץ הגיון במוסף עיתון סוף השבוע, אימי ואחי בישלו במטבח, אך מהר מאד, בתום דקות ספורות מתחילת הסרט, כולם נטשו בספונטניות את עיסוקיהם, והחליטו להצטרף אלי לצפייה משותפת, וכך יצא שצפינו בסרט יחדיו, מרותקים למסך.

שני הגיבורים הינם שלמה ברארבא המצויין בתפקיד המשוחק לעילא דמות נרגנת של אב פרופסור חוקר מתנשא בתחום נישתי ונדיר, ובנו ליאור אשכנזי שבחר ללכת בעקבותיו ולהתמקצע אף הוא באותו תחום נידח ממש, והפך גם הוא לפרופסור, רק משוכלל , מוצלח ויצירתי יותר מאביו.

הסרט עוסק ביחסים הסבוכים והמורכבים בין השניים, ובמתח שנוצר ביניהם על רקע קינאתו המקצועית של האב בבנו על הצלחתו, אל מול אהבתו ומסירותו הרבה של הבן לאביו, וכמיהתו לפירגון, להכרה ולאהבה מצד אביו המנוכר, היהיר, הביקורתי והשמרן, אדם נוקשה וקשוח, רציני וסגור, מאופק, טיפוס קשה, עצור, שכלתני, חמור סבר, קפדן, יסודי, פרפקציוניסט, דייקן, סיזיפי, מסודר, כפייתי, בודד, על גבול האוטיסט, ויחד עם זאת - מכמיר לב.

מלבד עוצמתה של העלילה הנוגעת מאד ללב, ומלבד הביצוע המושלם של ברארבא בתפקיד חייו, הצילום הייחודי בסרט הוא הערך המוסף של הסרט, והוא הכוח המניע והדוחף , שכן המצלמה היא מעין דמות נוספת בעלילה, היד המוכשרת והחומלת של סידר שביים ברגישות מדוייקת, איתה הוא מתבל בקורט של הפוגות קומיות מעודנות באמצעות טקסטים קצרצרים של המסך, ובאמצעות חלקים רבים בסרט המצולמים באופן שהמצלמה מכוונת את הצופה ומאלצת אותו לפריזמה מצומצמת של חוויה דרך נקודת מבטו של האב, דרך העיניים הייחודיות שלו, דרכן הוא מתבונן אל העולם, ובכך מצליח סידר לעשות את הבלתי ייאמן, וליצור הזדהות, אהדה וחמלה דווקא כלפי מסכנותו של האב.

קצת הפריע לי שהסוף היה פתוח מידיי, נותרו הרבה קצוות פתוחים, לא היה עימות פתוח ביניהם אל מול הגילוי המרעיש, החמצה מכאיבה ועמוקה כזו שמותירה את הצופה עם מועקה בלתי פתורה.

(אני בכוונה נמנעת מספויילרים מפורשים לטובת מי שטרם צפה בסרט, כדי לא לקלקל).

לפנות ערב, עת הייתי בדרכי חזרה לדירתי, הרהרתי עד כמה מכיר סידר את האיש הזה מקרוב, ומה הקשר שלו לכל הסיפור הזה שכתב, האם יש שם חלקיקי ביוגרפיה בדמות או שהכל פיקשן שבדה מליבו, מה הקשר שלו לכל הסיפור הזה שיצר, ומהם יחסיו שלו עצמו עם אביו. וכך אני מחליטה בליבי שאולי אעשה גוגל על סידר בימים הקרובים ואגלה יותר, זה יותר מידי בשבילי ליום אחד, ובערבים אני משתדלת להתרחק מהמחשב, עשיתי לי נוהג לגלוש רק בשעות היום ולכבות אותו כשיורד הערב, ולמעט מקרים דחופים שאני ממש חייבת- אני נמנעת ועומדת בפיתוי.

אמש בלילה במיטה, בטרם נרדמתי, חשבתי לעצמי על המקריות המוזרה הזו, שבאותו יום ממש, שלומי שבת מתאבל על אביו המת, מה שמוביל לכך שאני פתאום תוהה על יחסי גיא פינס עם אביו, והנה כמה שעות מאוחר יותר מזדמן לי לצפות בסרט של סידר שאף הוא עוסק ביחסי אבות ובנים.

כבר מזמן גיליתי שצירופי מקרים הם דבר שבשגרה במציאות שאני חווה, אולם אני לעולם משתוממת בכל פעם מחדש מההפתעה המהממת ומהריגוש שזה מעורר בי.

אחר כך אני חושבת כמה חבל שסרט כזה, שעוסק בהחמצה -

לא זכה באוסקר בקטגורית הסרט הזר של פסטיבל קאן.

באמת שזו החמצה, כי הגיע לו.