דברים כמו למשל, "ההורים הכי גרועים בעולם" או "גני החיות הטובים בעולם" או " המקום שבו ריכוז האהבלים הגדול בתבל". העיקרון ברור. פעם קראו לזה "עונת המלפפונים בתקשורת". ויש גם ענף מתפתח של "אגדות אורבניות" שהן מעשיות לפתאים שמחפשים ריגושים ולא אכפת להם שהן מומצאות על ידי אנשים שאוהבים להדהים אנשים ואין להם משהו אחר לכתוב בעיתון בעונת המלפפונים.

אלו עובדות ידועות. הסיבות להן ידועות פחות או שאינן נהירות כלל. כי תקשורת שאין בה סיפורים שמדהימים את קהל הצופים / קוראים / מאזינים היא כמו עסק שאין לו סחורה למכירה ולכן אינו יכול להמשיך ולהתקיים. ויחד עם זאת, כמה אפשר להדהים את צרכני התקשורת מדי יום, 365 ימים בשנה? אז מדהימים את הקהל עם סיפורים על רוע או טוב קיצוניים. והרי הרוע והטוב בעולם הם אינסופיים. ולמי שאינו מסכים לכך, אנסה לשכנעו עם בדיחה ישנה, מזוקנת היטב ולא עדינה במיוחד: פוגש איש חבר ברחוב והחבר שואל אותו מדוע הוא שפוף. עונה לו האיש - אתמול קרה לי משהו שלא יכול להיות גרוע ממנו. אין דבר כזה, עונה לו החבר, תמיד יש גרוע יותר מכל גרוע. הנה אספר לך האיש השפוף : אתמול הגעתי הביתה בשעה לא רגילה ומצאתי את אשתי שוכבת עם חבר. הוצאתי את האקדח ויריתי בו. יכול להיות משהו גרוע מזה? עונה לו חברו: בטח שיכול להיות גרוע מזה. אם זה היה קורה שלשום ולא אתמול, היית הורג אותי. 

אז כשנמאסים הסיפורים "המדהימים" של רוע וטוב אינסופיים, מגיעים אל אגדות אורבניות או אל הסיפורים של "הדברים הטובים בעולם" או "הדברים הגרועים בעולם".

בעונת המלפפונים הנוכחית, המתרחשת ממש כעת, אני רוצה לספר על המקום שבו מרוכזים הכי הרבה אהבלים בעולם. וזו, כמובן, ישראל. כי היכן בעולם תמצאו מדינה שבה שולטים שני ליצנים יהירים שעושים כל מה שטוב לאגו שלהם מבלי לחשוב על מדינתם, ואזרחיה האהבלים בוחרים בהם. ותראו שצדקתי: בבחירות הבאות הם שוב ייבחרו. 

הנה, גם אני - כמו התקשורת בעונת המלפפונים - מצאתי על מה לכתוב.