עץ התות -הסיפור הרומנטי למוצ"ש
כאילו לא עברו 60 שנה. הגזע המוצק,היציב,העלים הרחבים, מחודדי האצבעות, התותים השחורים שצריך לטפס גבוה כדי לקטוף,לנגוס וללקק את העסיס הניגר. אני בת 5, במכנסי התעמלות כחולים עם גומי, רגליי הדקיקות והלבנבנות יחפות, אסופה לחיקו השותק,המנחם, נושמת את ריחו הסבלני, ונשבעת בפעם האלף שכאן אשאר,על עץ התות, ולא אחזור יותר הביתה.
לא יכולתי לסבול את המריבות שלהם. זה תמיד סבב סביב כסף. אימא צעקה, שאבא חייב לדרוש העלאה, כי אי אפשר להמשיך ככה. אבא שתק, ואז היה פולט משפט ארסי כגון – "גברתי הנסיכה, עלה בדעתך לצאת פעם לעבוד?", או "המשרת שלך מגיש את התפטרותו, חפשי לך משרת חדש!".
כיסיתי את אוזניי בשמיכה, עד שכמעט נחנקתי, אבל הצעקות חדרו לי למוח. התערבלו שם לפקעת חוטים, שלא ניתנת להתרה, כמו החוטים שנכרכו סביב "הגולם", שישן על עלי תות בקופסת הנעליים ליד המיטה שלי. התפללתי, שתולעי המשי ייצרו הרבה משי, יעשו אותי עשירה, ואז אתן את הכסף לאבא ואימא, והם לא יריבו יותר.
"אני צמאה!", קראתי מעמקי השמיכה, מעמידה פנים שתיכף המריבה תיגמר. הם ייזכרו שיש להם ילדה קטנה בת 5, שצריכה לישון בשקט בלי הצעקות האלה. אבל אימא כלל לא הסתכלה עליי, כשהביאה לי את כוס המים, והמשיכה לצרוח –"חבל שהתחתנתי אתך, מפסידן אחד! היו לי אלף הצעות יותר טובות ממך!". "באמת חבל...", סינן אבא. "אולי אז מישהו אחר היה סובל אותך במקומי, הוד מעלתה הנסיכה..."
בבוקר תמיד הייתי מתפלאת איך שניהם עדיין בבית, ועוד ישנים חבוקים. מה,אימא לא ארזה מזוודה אתמול ונשבעה שהיא חוזרת להוריה? ואבא? הסכים להמשיך לגור עם "נסיכה מפונקת"? דליה הגננת כבר התרגלה לפרצופי הזועף בימים מסוימים, כשאני מסרבת לשיר עם כולם לצלילי האקורדיון את "הנה מה טוב ומה נעים". ספרתי את השעות עד שהגיעה שעת צהריים ויכולתי לרוץ לעץ התות, להיאסף אל חיקו המנחם.
בכיתה י"א כבר הבנתי שני דברים. האחד – שגידול תולעי משי לא יעשה אותי עשירה, כי הגולם לא מוכן להיות פועל ייצור שלי ורק רוצה להיות פרפר.... והדבר השני שהבנתי – שאימא ואבא אף פעם לא יפסיקו לריב, אבל גם לא ייפרדו. קצת התביישתי לרוץ בגיל 17 לעץ התות באור יום, אז חיכיתי שיחשיך, ולאור הירח חיבקתי את עץ התות, שמלתי הפרחונית המתנפנפת נכרכת סביב גזעו, וסיפרתי לו בדמעות, שרק לי עוד אין חבר, ולכל הבנות כבר יש.
וכאילו לא עברו 60 שנה. אני מחבקת את עץ התות המוצק, היציב, עוצמת את עיניי, ונשבעת שלא אחזור יותר הביתה! נמאס לי כבר מהמריבות עם הבעל הזה שלי. הוא רוצה כל יום אוכל מבושל חדש, ולא מוכן לאכול תבשיל מאתמול! הוא רוצה שכל יום אשטוף רצפה! הוא טוען שאני מבזבזת את כל הפנסיה שלנו על שמלות ונעליים, ולא נשאר לנו כלום לתת בשביל דירה לנכדים. "נסיכה מפונקת!", הוא נוזף בי בקולו הסדוק, וכרסו משתפלת קדימה. איזו טעות הייתה להתחתן אתו! היו לי אלף הצעות יותר טובות! למה בחרתי דווקא בו? אולי כי הבטיח שייטע בשבילי עץ תות בחצר?
כאן אשאר! אני מהדקת את פניי הקמוטות לגזע, זרועותיי השמנמנות פרושות למלוא רוחבו, מחבקות אותו. לפתע זוג ידיים נוספות מצטרפות אלי, מחבקות את גבי ואת עץ התות ביחד. "הכנתי לך תה קמומיל, בואי תיכנסי הביתה, נסיכה שלי...", אני שומעת את הבעל שלי לוחש באוזניי. אני הולכת אתו לאט לאט,עשרה צעדים עד דלת הבית הפתוחה, מנוחמת, מאוששת. בסך הכול יש לי בעל טוב ומסור, עץ תות בחצר, וכל השאר – סתם שטויות של אישה זקנה שיש לה יותר מדי זמן פנוי...
|