מבעד לתריסי החלון היחיד בקיטון נשקף חלון בבניין ממול , חלון עם שני שלבים שבורים, ולכן אפשר להציץ פנימה בכל שעה. בתוך חרך ההצצה הבלתי נמנעת אפשר להבחין באישה, אישה יושבת לה בחלל, כנראה מטבח, רכונה על משטח בלתי נראה, כפופה מעט קדימה, נשענת על מרפק יחיד, הסנטר נשען על כף יד, המבט מזוגג, מופנה הצידה, יושבת לה, מעולם לא ראיתי אותה זזה, מעולם לא שינתה תנוחה. עד לאחרונה חשבתי שהייתי מתבונן כל העת בתמונה, ציור, יצירה לא מוצלחת במיוחד של אמן לא ידוע, אבל לא עוד, היום כבר אינני סבור שמדובר בתמונה. בימים הראשונים הצצות חטופות, שכן חששתי שהיא תראה אותי, העיניים שלה ממוקדות בכל ובשום דבר בו זמנית, לכל מקום שלא אפנה עדיין הייתי מדמה שהיא מביטה היישר בי, ולמרות היותה עשויה ביד גסה ומרושלת, שכן חשבתי שהיא ציור ולא ממשות והבחנתי בקווי מכחול יוצאים מראשה , כתמי צבע לא ברורים, למרות זאת חששתי מעט מפניה ונקטתי זהירות, נזכר בסיפור הדיוקן של גוגול בבעתה. בלילות הראשונים הייתי כורך עצמי בסדין שחור, ממתין להדלקות האור במטבח הפעור ממול (שכן האור היה נדלק באורח פלא בדיוק בשעה 8:20 בכל ערב, ועל ידי דמות עלומה שמעולם לא הבחנתי בה. לבד היא ישבה שם תמיד) , אז הייתי פוער סדק צר בתריסים, מגיף את האור ויוצא למלאכת ההתבוננות. גם באור המנורה המלאכותי דיוקנה לא היה שלם, אי אפשר היה לקבוע את גילה, נראה שהיא חסרת גיל ועם זאת נראתה חסרת חיות, כאילו יצאה מממלכת רישום הזמן, לא מתה ולא חיה, וגם לא נצחיות היתה שם, ועדיין ידעת שלא תעלם, מכוח ההצצה קיבלה את קיומה, גילפה את עצמה ערב ערב למעני ובאותה צורה לכאורה, באותה צורה בדיוק ובאותה תנוחה בדיוק וללא כל תזוזה. שלא תחשבו, חלילה, שבקביעות אלו בא אני לערער על מידת ממשותה, לא ולא, היא קיימת כמו השמש והכוכבים, היא נמצאת שם, אפילו עכשיו , יושבת לה במבט פזור, ממוקד וחסר מיקוד, מאחוריה מגבות מטבח משובצות, ברקע דימיתי לראות כף מרק לא שטופה, כמו נטבלה בתבשיל ועכשיו רק הוצאה, מועמדת לשטיפה, אבל מעולם לא נוקתה, תמיד היתה מונחת שם, מצטרפת ללוח שנה עם דיוקנאות מוניומנטלים של בכירי מהפכות ממש לצידה, וכל זה, רציתי להאמין, נוצר כדי לגרום למתבונן להאמין ברקע אידילי מסוים, אידילית מטבחים שכזאת שחייבת לשרור בכל בית ובית, מעין שלוות מנוחה של כפות ומזלגות, או אולי השלווה שהם מבקשים להשרות, במים, רעשים של מקררים ישנים נוחרים, בשעת הצהריים זה מגיע לכדי שלמות שכזאת, כי הבית נם , הקירות נושפים את החום מקרבם, מגוננים על השוכנים בקיבתם, כי ככה צריך, והאישה רצתה להתמזג בכל זה , והמבט רצה להתבונן בכל זה, הרעב של המבט בהתבוננות הניתנת לו. לאחר שבוע או שבועיים החשש נמוג לו, הבנתי שאינה יכולה להבחין בי, וגם אם תוכל, היא חסרת אונים, חסרת תזוזה, קפואה שם מבעד להצצה שלי, תלויה במבט המחפיר שלי, האם התקיימה מחוץ לזה? בוודאי שכן! מתרה אני בעצמי, הרי בוודאי! העלתי גם את ההשערה הלא מתקבלת שייתכן שהיא היא זאת המציצה בי בעצם, היא זאת הפוערת חרכים שם, ולא סתם שניים שלובים ללא שלבים, היא הממתינה בכל ערב להיותי מביט בה כדי לקיים את המבט הזה. הבנתי שייצרנו ביחד מבט, מבט אחיד, כמו לחם, בין שני הבניינים שכב לו המבט, לא מוגף, ישיר, לא מתרצה, לא מתבונן בהכרח. זו היתה היצירה המשותפת שלנו, היצירה הלא מדוברת שלנו, המבט הזה, פיתוח של שני זרים ובכל זאת פרי משותף, יכולנו לשלוף אותו בכל עת והוא היה שם, נוכח, התזנו אותו אחד לעבר השני, גלגלנו אותו מאחד לשני, אבל מעולם לא היה של אחד מאיתנו בלבד, לא היה לא שלי ולא שלה, הוא היה שם בחוץ, בינינו , טיפחנו אותו אבל לא יכולנו להוסיף לו, הגישה אליו היתה אמצעית בלבד, אם הגענו עייפים או רצוצים, שבורים או מפוחדים, המבט לא התרכך , גם לא היה מפוכח כי לא רצוי, הסכנה במבטים היא ההפיכה שלהם למפוכחים ובכך לבריאות אלימה. היינו מביטים אחד בשני, גם בשעות היום, מביטים ללא מבט עצמי, לא כל אחד עם המבט שלו, מביטים עם המבט המשותף, וראינו הרבה דברים חדשים פתאום, התגלו פרטים לא ידועים, כל אחד בלי עיניו הפרטיות המשוללות יסוד, וגם לא היה שם, במבט, את אלמנט הראייה, כי הראייה שמורה לאלו הרוצים בה ולא להצצות בחשכה, גם כדורי העיניים שלנו כבר לא היה בהם צורך, מצונפים בארובות בבתים ללא תנורים ,ובקור. היא הציצה בי ואני הצצתי בה וביחד התקיימה לה הצצה, ולא רצינו שיסתלק לו אלמנט ההצצה, היינו מכורים לרגש הקטן הזה, שירשו לנו רק את הקטן הזה, לא יותר, נסתפק בזה. וככה עברו ימים, חודשים, אולי שנים, עונות חלפו להן. הקפדנו על מרווחי הצצה גדולים מספיק, שכן אם ההצצה נמשכת רציף, היא הופכת לראייה, והראייה הופכת לעלים של העץ, כמה עלים יש על העץ ? . התחלנו גם עורכים מדידות אור משותפות, מדגמים של השתברות קרני השמש, העמדנו לה מכשולים, פומפיות נזרקו לשדה הקרב, מחוררות וחדות, קרניים השתברו בהן, הן לעסו וחתכו קרניים ויצרו שיברונים ומפרציי אור, ואהבנו לראות את הסתייגות האור מפנינו, שכן האור הסתייג מאיתנו, נמנע מאיתנו, לכל היותר שלח לטיפה, ואז חזינו בטפח עור מהפנים של השני, מעין ליקוק מתגרה של קרן שמש לוחכת, והכל נכבה כשרוצים אולי. בחורף, בימים הגשומים, התריסים שלנו נרטבו, יש לזכור את החלונות, מבעד לחרכים בחלונות היינו אחד לשני, היא של החרך, בתוך החרך ומותנית במקור של אור, היפה של החרך קראתי לה, יפתי של חלון מרוצע , הדוממת במטבחים, לא ראיתי בה יופי כמובן, בכל יום נראתה אחרת, לא חיפשתי שם את זה, ובכל זאת כינויים הם כמו טיפות של גשם צצות משום מקום, יש לעקור אותם , לייבש עם מטלית, לאגור בדלי מדידה ואז להוריד בבית הכיסא. ועדיין דוממת היתה, ללא תזוזה, אף שהייתי מדמה לראות בה תזוזה מדי פעם, היו אלה תעתועי אור ולא יותר, היא לא זזה , קפואה היתה מונחת שם , ועם הזמן למדתי גם אני לדמום , קפאתי גם אני, ללא תזוזה גם אני, ידעתי שהקיפאון הוא נחת זרועה של ההצצה ולא עונשה, והמבט דרש חוסר תזוזה ולא כרצון או שאיפה אסתטיים, ולא כחודר או מזכך. קפואים ודוממים הבטנו אחד בשני, עד לפה הגענו, עד למצב הזה, כל אחד בחלונו המוגף, רואים רק מקטעים, בינינו המבט הלא מתפשר והנוח, האדם מן השורה היה רואה בכל זה אסון, שואה פרטית קטנה כמו אדנית ושתילים שלא מצליחים לצמוח. אבל לא אנחנו, גם לא היינו אחד, לא אחד בכלל, לא רצינו באחד, כל אחד נשאר קנאי לייחודו שלו, ולא אסון זה היה, בשבילינו זאת היתה הצצה שלא הסתיימה עדיין, עדיין רצינו לחשוף את אופיים הפורנוגרפי של הדברים, ולכן עמדנו על המשמר (היא ישבה כמובן). הזמן עבר ועבר ועבר....כל לא היה זמן למעשה, לא זכרתי שפעם היה זמן. ויום אחד היא נעלמה. התעוררתי משינה רותחת לא אחידה, פקחתי עיניים לעיני המבט, והנה , הראייה לא היתה שם, היא לא היתה שם, החרך הציג מטבח ריק, פומפיות שאגו, לוח השנה קרוע כולו, ואולי רק דמיינתי שהיה קרוע, אולי דווקא נשאר שלם, לא להגדיש את סאת ההתרחשות הלא נשמעת הזאת. היא לא היתה שם יותר. חיפשתי מסביב, יכולתי להניע רק את גלגלי העיניים שלי עכשיו, כבר לא ידעתי אם השאר קיים מבחינה גופנית, זה גם לא היה חשוב , צמצמנו את עצמנו עד פה, אין טעם להפסיק עכשיו, המלאכה חייבת להמשך, הנעתי אותם לכל עבר, מבוהל, כתמים על קירות של בניין, לא היו עוד חלונות מלבד שלה, עד למטה לא יכלו עיני להגיע בכלל, הגמישות היא מוגבלת במישורים האלה, באיזו קומה שהיתי? רק העץ המתנופף לו והחלון עם העדרה קישטו את מרחב התפישה של עיניי. והיא נעלמה, לא היתה שם, לאן הלכה? האם מאסה בי? לא אוכל לקבל את זה, לא אוכל, לא אוכל, זה בלתי מתקבל! לא אשלים עם זה! ועד עכשיו אינני משלים עם היעלמותה, המבט מנסה לחדור אבל אני שקוע בחיפושים, לא אומר נואש, לא אוותר, חסר תזוזה ועדיין לא חסר אונים, אני אומר לעצמי, יש בך עוד כוחות, הרי ייסדת פה הצצה מפוארת , אינני מוכן לשמוע פרשנויות פסיכולוגיות. לראשונה, לא נותרו לי ברירות, לראשונה אולי איעזר במבט.