נדרשו לי שלושה ימים לעבד בתוכי את מה שאני רוצה לכתוב על המפגש הזה. ההתרגשות והאקסטזה כל כך הציפו אותי, שלא הצלחתי לפרוט לפרוטות את מה שבאמת חוויתי. המפגש עם אנשים שלא ידעתי שהתגעגעתי אליהם, החיבוקים, החיוכים, השיחות, הצחוקים, ועוד חיבוקים – הכל הציף בכל כך הרבה אהבה, שזה כבר מזמן עבר את גבול הקיטש. העיבוד התגלה כתערובת של מחשבות ורגשות, ונדמה לי שאפילו עוד לא עובד לגמרי. אז עיבוד ראשוני – פה לפניכם. "נו, איפה אתם?" זו היתה הכותרת של התמונה הראשונה שהועלתה לפייס על ידי מ', בחמישה לשבע בערב. באופן אישי, הייתי באוטו, מתגלגלת לחנייה. באותן דקות בהן מ' טרח לצלם את האולם הריק המוכן לכבודנו, אני הייתי עסוקה בלנשום עמוק. התרגשתי ופחדתי. את הרוב המוחלט של בני השכבה לא ראיתי עשרים ושתיים שנה, ובליל מחשבות העסיק אותי: איך אני נראית? כמה מהם זוכרים אותי? כמה מהם זוכרים אותי בטוב? שטחי, אני יודעת. דל, אני יודעת. השטחיות הדלה הזו הרגישה כמו עיסה בלתי ניתנת להפרדה של מחשבות ורגשות.
"את נראית בדיוק אותו דבר" ואז התחילו בני השכבה שלי לזלוג. יפים, כל כך יפים. נראים צעירים. מחויכים ונרגשים. את הכותרת לחלק הזה של הפוסט שמעתי במהלך הערב חמש פעמים. את המשפט "את כל כך דומה לאמא שלך" שמעתי תשע פעמים (כן, כן, ספרתי...). בהתחשב בעובדה שאלה שאמרו לי שאני נראית כמו אמא שלי ראו אותה לאחרונה לפני עשרים שנה, ובהתחשב בעובדה שאמא שלי אשה יפה היום, והיתה יפה יותר לפני עשרים שנה, החלטתי להתייחס למשפט הזה כמחמאה. עניין המראה העסיק אותי. זה הפתיע אותי שזה העסיק אותי, אבל אני בוחרת לכתוב בכנות... יש משהו בעניין המראה כשמדובר בפגישת מחזור. כאילו מראה טוב מעיד על חיים טובים, או על הצלחה (בולשיט גמור, אין ספק בכך!). אז אני יודעת שזה בולשיט, ואני יותר מעמיקה מזה, ובכל זאת... אם לסכם את עניין המראה – הרגשתי מקום טוב באמצע: לא הכי רזה, לא הכי יפה, לא לבושה הכי בטוב טעם, לא הכי משום דבר. מקום טוב באמצע.
"אז מה איתך? ילדים? עבודה?" בין חיבוק לחיבוק, ובין דמעה לצחוק, עלו השאלות המתבקשות. שאלות "ספירת מלאי", קראתי להן ביני לבין עצמי. זה היה סוג של הזדמנות לבדוק את מידת ה"הצלחה" שלי בחיים. הצלחה במרכאות כי לא מדובר בהצלחה סובייקטיבית, אלא בהגדרות סטנדרטיות של הצלחה כפי שהחברה רואה אותן. לפי ההגדרות האלה אני מצליחה בחיי. זה קצת עצבן אותי, כי בשנות התיכון שלי שמי האמצעי היה "סוציאליסטית" ושם המשפחה היה "נון – קונפורמיסטית". שנותיי כפריקית שלא שמה זין על החוקים והמוסכמות חלפו עברו, והנה אני פה, עשרים ושתיים שנים אחרי, הכי זעיר בורגנות שאפשר להיות: נשואה, שני ילדים בהפרשים של שלוש שנים, לימודים אקדמאיים, עבודה מסודרת. איכס, להקיא!
"את יודעת שאמא שלי נפטרה?" בתוך ים האהבה הזה של המפגש, כשכולם דיברו עם כולם, וחיבקו את כולם, וחייכו עם כולם, היו הרבה עיניים. הפנים אותן פנים, הרוב נראים "כמו פעם", ורק העיניים מסגירות עשרים ושתיים שנים של חיים בעולם המבוגרים. אובדן של הורים, משברים, כישלונות, התמודדויות – את כל אלה ראיתי בזוויות העיניים. בחריצים האלה, הדקים, המשורטטים בעדינות, ובעומק של המבט. אותו דבר אבל לא אותו דבר. גדלנו, ופגשנו את החיים. לא תמיד היה כיף...
"אני לא זוכר אותך. תראי את התג..." נו, היו גם כאלה. לא הייתי מלכת השכבה ולא מהבולטים ביותר. היו כאלה שלא זכרו אותי. היה מביך. היה כל כך מביך, שאחרי שניים כאלה, נמנעתי מלגשת לכל אלה שהנחתי שלא יזכרו אותי. בשם הכנות: התבאסתי שלא זוכרים אותי. אני מבינה בהגיון שזה בסדר, שעבר הרבה זמן, שלא הייתי חברה של רבים מהם, ושגם אני לא זכרתי את כולם. נתתי לבאסה לנהל אותי, וכך חסכתי מעצמי עוד באסה: יש כאלה שלא ניגשתי אליהם... (חצי שבוע אחרי, כמובן שאני כבר מתחרטת).
"דיייי, כואבים לי השרירים של החיוך" לא הייתי בפגישות מחזור לפני כן, כך שאין לי למה להשוות. נדמה לי שמשהו בנו היה מיוחד. לא ראיתי קליקות, ולא ראיתי שימור של מעמדות מפעם. כולם התקבלו בחיבוק. לכולם היה מקום. התלונה המופיעה ככותרת של החלק הזה נשמעה אחת לשתי דקות. היו שם אנרגיות טובות של אהבה וקבלה. זו היתה חוויה מרגשת. זה היה לילה ארוך ומטלטל של רגשות טובים מכל הסוגים, ובעוצמות גבוהות ביותר. זו גם היתה לי הפעם הראשונה בה הבנתי את כוחו של הפייס (מדיום שלא הצלחתי ללמוד לחבב במיוחד) – אפשר היה למשוך את ההתרגשות עוד כמה ימים, עם תמונות, והמשך של שיחות, שנשמעו בעיקר ככה: "כשאלוהים ברא את היופי, הוא חשב עלייך"; "נשמה טהורה, איזה כיף היה לראות אותך שוב"; "אין עליך, מלך!". המלל הדביק הזה יכול היה להיות לחם לציניקנים, אלא שאי אפשר היה להישאר ציני. התחושה היתה שהכל אמיתי ונכון: ההיא יפה כמו תמונה של בוטיצ'לי, האחרת נשמה טהורה, והוא מלך שאין עליו. ככה אנחנו, מקיף ד' מחזור ז' – שופכי מחמאות בלתי נלאים, מלאי אהבה והתרגשות, שמקבלים את כולם בחיבוק אמיתי ובזרועות פתוחות.
|