יחד עם תרומתו העצומה להבנת האדם, מושג ההשלכה הכה מרכזי בפסיכולוגיה המודרנית, הוא אחד מאבני היסוד של סירוס הביקורת החברתית באידיאולוגיה הקפיטליסטית של ימינו. מאריקסון ועד רורשאך, מהפסיכואנליזה ועד למבחני אישיות וה"קלפים ההשלכתיים", המציאות החיצונית היא יותר "עיוות רגשי" של המסרב "לקבל את עצמו כמות שהוא". ההנחה הראשונה המובלעת כאן היא שמקור הסמכות, עורך המבחן , האנליטיקאי, המאבחן, התרפיסט וכו' יודע לאשורן מהן העובדות שמהן הוא מפריד את אותו "עיוות רגשי" מוחצן! והעיוות הרגשי מעמיד, אם מדובר (ותמיד מדובר, באופן בלתי מקרי בעליל) ב"עיוות רגשי שלילי" של המציאות, את העובדות שלא כהווייתן אלא כהשתקפות התסביך, הרגש או כל תופעה נפשית. המסקנה המתבקשת היא שהמציאות החברתית פחות גרועה מהאופן השלילי שבו האנליזנט רואה אותה, ומקור העיוות הוא האופן שבוא האנליזנט מסרב ( "מתנגד") לקבל את המתחים או הקשיים הנפשיים המתחוללים בו. רק למען הסר ספק, האחד איננו סותר את השני. המציאות החברתית הגרועה איננה בלתי קשורה ליצירת המתחים הנפשיים הגרועים (קרי, התיווך הנפשי בדמותה של האידיאולוגיה הרווחת), או לפחות "גרועים" במובן ההתמודדות הגרועה הנפוצה איתם, התמודדות הכוללת לרוב פחות חוסר ידע לגבי המערכות הכלכליות, התקשורתיות, הבירוקרטיות, הממשלתיות, ויותר קבלה של הערכים היצריים הניתנים לנו באינדוקטרינציה מוקדמת. באותה רוח, קיימת ברוב הדיסציפלינות התרפויטיות השלכה ממשית במקום ההשלכה הדמיונית שהם מטיפים לה: ההשלכה הממשית היא האידיאולוגיה לפיה המציאות החברתית פחות גרועה מכפי שנדמה לנו, ובכך משליכים התרפיסטים את האידיאולוגיה ההגמונית, הפעם בתור פנטזיה אוטופיסטית שבה אם רק האינדיבידואל יעשה עם עצמו "עבודה נפשית נאותה" חייו ישתפרו ללא הכר. אנחנו עדיין לא שם, אפילו לא בדרך לשם. |