כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    דיני נזיקין

    רשלנות רפואית, הולדה בעוולה, חיים בעוולה, התיישנות, פיצויים

    הולדתה של עוולה במות עילת ה"חיים בעוולה"

    1 תגובות   יום שלישי, 19/6/12, 10:35

    הולדתה של עוולה במות עילת ה"חיים בעוולה"

     

    עילת ה"חיים בעוולה", כשמה, הכירה מאז ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ (ניתן ביום 18.2.86, פורסם בנבו) בזכותו של הילד לתבוע בגין החיים עצמם (בפרשת זייצוב נחלקו השופטים האם החיים במום כשלעצמם מקימים זכאות לפיצוי או שמא רק מצב בו ניתן לומר כי טוב מות היילוד מחייו מזכה בפיצוי כאמור).

     

    עילת ה"הולדה בעוולה" מנגד, מכירה בזכאותם של ההורים לתבוע בגין נזקיהם כתוצאה מלידת ילדם הפגוע. כאן, אין חייו של הילד עצמו נתפשים כנזק ומשכך מעוררת עילה זו פחות דילמות אתיות, אלא שבשל היות הזכות קנויה להורים-הבגירים, להבדיל מזו של הילד, חלים על תביעה מסוג זה דיני ההתיישנות הרגילים ללא סייגים.

     

    בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית (ניתן ביום 28.5.12, פורסם בנבו) מבטלים שבעת שופטי ההרכב את עילת התביעה של היילוד, עילת ה"חיים בעוולה" אשר עמדה על מכונה במשך עשרים וחמש שנים – מאז ההלכה הפסוקה בפרשת זייצוב.

     

    סביב הכרעה זו, לבד מתוצאותיה והשלכותיה הישירות על שומת הנזק והמתודות שבונה בית המשפט על מנת לזעזעה מה שפחות, חגות תוצאות לוואי משמעותיות ביותר, שהעיקרית ביניהן, לגבי דידי, הינה קיצור תקופת ההתיישנות מפרק זמן בן 25 שנה לתקופה בת 7 שנים בלבד.

     

    ההכרה שניתנה בפרשת זייצוב הנ"ל לתביעה בעילת ה"חיים בעוולה" יחד עם קריאת סעיפים 5 ו-10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, שרטטה ציר זמן מובהק וברור של פרק התיישנות בן 25 שנה מיום הלידה. בבטלו את עילת ה"חיים בעוולה" (עליה חלים דיני ההתיישנות המתאימים לקטין) ובהותרתו על כנה רק את עילת ה"הולדה בעוולה" של ההורים, גודע ביהמ"ש העליון באבחה חדה את אינטרס הסתמכות שהיה שריר ברור וקיים במשך שנות דור, מגמדו באחת ומשנה כליל את המציאות המשפטית בתביעות מסוג זה.

     

    גדיעה זו של תקופת מרוץ ההתיישנות מ-25 שנה ל-7 שנים רומסת ברגל גסה, בין היתר, את זכות הגישה לערכאות של נפגעים וניזוקים בתיקים מעין אלה, זכות אשר זכתה לעיגון לא פורמאלי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואף הוכתרה ע"י שופטי ביהמ"ש העליון עצמם כזכות בעלת מעמד רם ונישא מאין כמותו. כך למשל בפסקה 31 של כבוד השופט מישאל חשין (כתוארו אז) בע"א 733/95 ארפל נ' קליל (ניתן ביום 15.7.97, פורסם בנבו) הוא כותב:

     

    "...זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר – וכך אומַר אני – כי נעלה היא על זכות-יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד. זכות הגישה לבית-המשפט הינה צינור החיים של בית-המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק."

     

    דברים אלה מצוטטים בבג"צ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון נ' הכנסת (ניתן ביום 11.5.06, פורסם בנבו).

     

    יצוין כי בפרשת ליאור המר הנ"ל, רוב שופטיו הנכבדים של ההרכב כלל לא נותנים דעתם (לפחות אין הם מעלים על הכתב הגיגיהם בעניין זה) לקיצור הדראסטי של תקופת ההתיישנות ולמחסום הדיוני הדראקוני שקיצור זה מקים לנפגעים ולניזוקים הרלוונטיים.

     

    לשם המחשת הדברים והצגתם בצורה ברורה ניקח לדוגמא ילד שנולד פגוע בראשית שנת 2005. עפ"י המצב המשפטי ששרר עד פסק הדין בעניין ליאור המר, יכלו הורי הילד להגיש את תביעתם עד ראשית שנת 2030, אלא שביום בהיר אחד, באמצע שנת 2012, ניחתה עליהם מהלומה ונודע להם כי בשל תחולתו הרטרואקטיבית של פסק הדין בעניין ליאור המר אזל החול בשעון ההתיישנות שלהם (שכן ביטול עילת ה"חיים בעוולה" שומט את הקרקע תחת סעיף 10 לחוק ההתיישנות ומותיר על כנה את ההתיישנות הרגילה העומדת ממילא להורים בתביעה המושתתת על עילת "הולדה בעוולה" – היינו 7 שנים).

     

    יוצא איפוא, שכל יילוד שנולד פגוע מאמצע שנת 1987 ואילך והוריו טרם הגישו את תובענתו, למעשה איבד את זכותו לתבוע בגין נזקיו, אלא אם נולד לאחר אמצע שנת 2005, או אז עומדת לרשות הוריו תקופת התיישנות בת 7 שנים להגיש את תביעתם.

     

    יוצא מן הכלל הוא כבוד השופט רובינשטיין, אשר בפסקה ט"ז לפסק דינו בפרשת ליאור המר, פסקה אשר זכתה אגב  לכותרת השמורה לפרי עטם של יושבי בית המחוקקים - "הוראות מעבר", מציע כי תחולתן של תוצאות פסה"ד תעוכבנה קמעה. השופט רובינשטיין מציע כי תביעותיהם של יילודים שהוריהם (כן, אלה שידעו בוודאות צלולה ובהירה, אשר לא הועבה ע"י כל חשרת עננים קודרת, כי נזקף לזכות שעון תובענתם פרק של 25 שנה בגריעת הזמן שחלף מהלידה) קפאו על שמריהם וטרם הגישו תביעתם ולהוותם כבר חלפו 7 השנים הטובות והפכו נחלת העבר, תוגשנה בתוך שנה מיום מתן פסק הדין – לשון אחר, לשיטתו של השופט רובינשטיין יש להעניק שנת חסד - כמעין פרס תנחומים או לחילופין, חבל הצלה אם תרצו. השופט רובינשטיין מסיים את דבריו בהתייחסו לנקודה זו בנימה אשר עשויה להיתפש כאופטימית ובהבעת תקווה כי לכשידפקו התובעים הללו על שערי היכל הצדק ימצאו בתי המשפט את הדרך להתמודד עמם וינהגו בהם "בגדרי הצדק". יש לקוות כי ינהגו בהם גם במידת הרחמים.

     

    כבוד השופטת מרים נאור ציינה בפסק דינה הקצר כי אין היא רואה לנכון להכריע בסוגיה זו של קיצור ההתיישנות וכי היא סבורה שיש לחצות את הגשרים רק לכשיתעורר הצורך. לעניות דעתי, הצורך ניעור!

     

    שאר שופטי ההרכב מילאו פיהם מים והחשו בהקשר זה.

     

    סבורני כי אין זה יאה ואין זה נאה שבית משפט אשר חרת על דגלו את זכות הגישה לערכאות כזכות נעלה, אשר כמותה כאבן הראשה בקשת הזכויות האחרות, יחרוץ משפט כה מנוגד לעקרונותיו הבסיסיים.

     

    למעלה מן הצורך אציין כי סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע:

     

    "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו."

     

    אודות סעיף זה, הנודע כ-'פסקת ההגבלה' נכתבו תילי תילים של מילים, ובכל הכבוד, סבורני כי ככל ששביל הגישה לערכאות משובש בכוונת מכוון, או לכל הפחות בידיעת מכוון, יש לעשות כן בדחילו ורחימו ובפרשנות החוסה בצילה של פסקת ההגבלה, בדגש על המידתיות.

     

    לא זו אף זו, הקשיים האינהרנטיים שבהגשת תובענות בעילה של "חיים בעוולה" וגם בעילה של "הולדה בעוולה" ידועים ומוכרים היטב הן לערכאות המבררות הן לביהמ"ש העליון. קיצור כה משמעותי של תקופת ההתיישנות בתיקים מסוג זה לעיתים גוזר על תובעים סד זמנים בלתי אפשרי אשר יש ואינו מאפשר העמדת תביעה הנתמכת בחוות דעת מתאימות על רגליה.

     

    אסכם ואומר כי הותרת המצב המשפטי לוט בערפל אינה אחראית כלפי הצדדים המתדיינים (והעתידים להתדיין) ובאי כוחם, שכן היא זורעת בהלה, בלבול וחוסר ודאות בקרבם, ובהיעדר קו אחיד ומנחה עלולה האנדרלמוסיה לגבור עוד יותר לכשתפסוקנה הערכאות השונות פסיקות אשר אינן עולות בקנה אחד האחת עם רעותה. במצב דברים זה שומה היה על בית המשפט העליון, בשנותו הלכה מושרשת, להכריע גם להכריע וליתן מענה ברור והוגן לתקופת ההתיישנות של תיק יילוד פגוע ונזקק שתובענתו טרם הוגשה.

     

     

    עו"ד יואב יעקבסון

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/6/12 11:05:
      יעקבסון צודק השופטים מנותקים - לא התייחסו לבעיות של הילדים הפגועים והוריהם שכורעים תחת נטל הטיפול בהם שידעו שיש להם זמן ועכשיו לא יוכלו לקבל פיצוי

      ארכיון

      פרופיל

      יואביעקבסון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין