הנחת היסוד שאני יוצאת ממנה היא שלכל יצור אנוש בעולם יש תדר. לכל אדם באשר הוא יש צליל מסוים השייך רק לו, והוא משדר מתוכו מהשנייה בה הוא נולד ועד הרגע שהוא מת.
הצליל הזה יכיל את המשמעות האישית שהוא ייתן לכל דבר שהוא יראה ויחווה בעולם. הצליל הזה יכיל את הייחודיות שלו מול האחר, הוא יכיל את האמונות והמשאלות הכי פנימיות שלו, את הקו המנחה אותו באם הוא רוחני , אומנותי, רגשי ,שכלי, שילוב הרמוני בינהם , או שילוב קונפליקטי... .
מאין קו מנחה הנקבע עם לידתנו, אמנם החינוך שאנחנו מקבלים, הסביבה שאנחנו גדלים בה ובחירותינו הם הפרמטרים העיקריים להרכבת האישיות שלנו אך הקווים בסיסיים או הפוטנציאל הטבעי נמצא שם ברגע שהגחנו לאוויר העולם.
כל עוד יש חיים;הצליל הייחודי הזה ישודר ,התדר קיים בכל הנסיבות .הוא ניזון ומזין את התדר הכללי של היקום ושל האנושות כולה, את הצליל האינסופי, את האנרגיה הבסיסית,היצירה- בריאה, הכלום, הכוח העליון, הדרך, הגורל, הטבע, האלוהים.
המודעות לצליל הייחודי שלך, לקו הבסיסי המנחה אותך או הכנות והקבלה המלאה שלו ,משמשים תפקיד חשוב ביותר בכל הקשור למציאות שלנו ולדרך חיינו. האדם יכול להיות מודע לצליל והוא יוכל להגדיר את העצמי בעזרתו ולהגדיר אחרים,למצוא ולהבין את הדומים והשונים ממנו. אך הוא יכול, ואכן בהרבה מהמקרים, שלא להיות מודע או כנה. במקרה כזה יהיה טשטוש מסוים בינו לבין האחר ומכאן שיתקשה להעריך את עצמו , הוא יתקשה להבחין בין ציפיותיו שלו לבין ציפיות הסביבה, הוא יתקשה להבחין בפוטנציאל שלו ומכאן שלא יוכל לממש ולהגשים את היכולות האמיתיות שבו. יתכן אפילו שלא ישים לב לתבניות מסוימות בחיו החוזרות במעגל ואינן משתנות ואולי אף כרוכות בכישלון או באכזבה.
וכיצד קשורה הנחת יסוד זו לטיפול? לחינוך? זוהי הגדרתי האישית על המחנך האידיאלי: המחנך האידיאלי הוא מחנך אשר מזהה את צלילו הפנימי של החניך , מחפש אותו בכל דבר, אשר לומד את החניך עד פרטיו האחרונים, מקבל אותו בשלמות ובהבנה, מתפעל ומדגיש כל פוטנציאל גלום בו ,אפילו השטחי ביותר. מעריך אותו ויוצר בו כמיהה והפנמה דרך התדר האישי שלו . מחנך אידיאלי יבחן את עצמו ללא הרף, ויזכה לראות את עצמו משתקף דרך מראות הדומות ומנוגדות לו וללמוד מחניכיו בלי קץ.
הסיבה שבחרתי להתחיל דווקא עם רעיון זה; כרוכה באחת מהמשאלות השכיחות ביותר שלנו כבני אדם בחברה והיא שמישהו יראה אותנו , שמישהו יאשר אותנו, יגלה אותנו , ימצא בנו פוטנציאל וגדולה. היתרון שלנו כמבוגרים הוא היכולת לבטא את רצונותינו ושאיפותינו . ויחד עם יתרון זה, עדיין אסרטיביים כשנהיה, תמיד יישארו בתוכנו ציפיות קטנות שלא נוכל לומר בקול ונרצה שמישהו פשוט יידע. שמישהו יגלה לבד ויפעל לטובתנו. זה אותו הילד הקטן בתוכנו.
יעוץ זוגי גבר ואישה לקראת חתונת הכסף שלהם מחליטים לגשת לייעוץ זוגי ; האישה: " בעלי לא מפנק אותי אף פעם , בחיים לא קנה לי זר פרחים או הכין לי ארוחה..." המטפל : " האם פעם ביקשת ממנו להכין לך ארוחה או לקנות לך פרחים מדי פעם? " האישה : " אני כל היום מטפלת בו ובילדנו במסירות ואני מצפה ממנו לדעת שעליו לטפל גם בי לפעמים.." הגבר נכנס לשיחה ואומר: "האין זה פינוק כל בוקר שאני מכין לך קפה? האין זה רומנטי שאנחנו קוראים יחד עיתון בסלון כל ערב?" המטפל: יתכן כי בעלך מנסה לפנק אותך בדרכו ואת אינך שמה את ליבך לכך כיוון שציפיותייך והגדרתך לכך היא שונה ואינך מרגישה בנוח פשוט לבקש את מה שמפנק בעינייך." האישה: לפעמים נוח לחשוב שאם הוא בעלי 25 שנים הוא יכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת לבד.
ילדים לרוב אינם יודעים לקרוא לרגשותיהם בשמות ולקשר רגש למעשה, הם אינם יודעים כיצד להגדיר את השאיפות הפנימיות שלהם מעצמם, הם אינם יודעים להגדיר את הפוטנציאל ואינם יודעים את הדרך למימושו, הם יודעים רק לבטא. תפקידנו כמחנכים הוא לקחת כל סוג של ביטוי לניתוח אוהב ומאמין לראות את החבוי מתחתיו וליצור לו בסיס להגשמה. הצורך שיכירו בך באופן טוטאלי הוא אוניברסאלי לכל בן אנוש, אך אצל ילדים זה צורך בסיס להתפתחות אידיאלית ולמימוש כיוון שבמקרה שלהם הפוטנציאל בשלבי ההתעוררות שלו, הגילוי והעיצוב .
" כשנכנסתי למשפחתון , כל מה שידעתי הסתכם בכך שאמורות להיות 'שם' 5 בנות; שירזי בת 10, מיקה בת 9, מיה בת 8, גילי בת 6 ויובלי בת 5. ידעתי גם שמיקה וגילי אחיות ושמיה ומיקה לומדות באותה כיתה ג'." אפילו לא הבנתי מה בדיוק התפקיד שלי , מהם בדיוק החיים בפנימייה. המקום היה קטן בהרבה משציפיתי, אני זוכרת שהדבר הראשון שהטריד אותי זה שאין מספיק מרחב. נעמדתי במרכז הסלון שהיה גם המטבח... הן עמדו כמו עלי כותרת מסביבי. אני חייכתי ואמרתי את שמי, אבל הרגשתי שאני לא שם..שאני במקום קסום, במצב קסום, כאילו רק הלב היה שם ואני פשוט נאבדתי בתוך הסיפוק הרגעי של ההבנה שאני מגשימה חלום והולכת לספר בכל יום מעכשיו לקבוצת ילדות קטנות וזקוקות , כמה הן גדולות ומוכשרות. "
"...אני זוכרת איך חודשים אח"כ הן היו צוחקות עליי בנוכחותי כשהן מחקות את ה"חיוך המוזר שהיה לך בהתחלה" ואני הייתי צוחקת ומרוצה , כמה הבנות האלה חדות אבחנה." ( יומן אישי- דצמבר 2006 ) |