זה משוב של רוח כי ביקשת. נוכחות עגולה כבדה כאוטית. רישומים ממפגש שקרה או לא קרה במרחב בו רק הצללים שלנו חופפים. אינטימיות עם מישהו זר רגע לפני שכל התאים שלו מתפזרים על בגדיי ונופלים אל הארץ. צלילים נשברים דרך מנסרה של הרגע הזה. אני רוקדת בשביל הצל שלי כדי שיוכל לנוח. מושכת ממנו את בדידותו ורוקדת אותה עד שזה נשרף. זה מרחב פריך עכשיו אני יכולה להתפורר פה ולסירוגין להתגבש ביחד אתכם. ועכשיו זה גופים של מתכת, כמו שעון אורלוגין המתקתק ביקום אחר שאין בו זמן – ולי אין כל חלק במנגנון האוטומטי שלו. באין מפגש אני מתגלגלת שוב אל הצל הנאמן. ובמרחב מקביל בו בחרתי לקפוץ בזמן אל הרכבת, כל הצללים שלנו מרקדים יחדיו. ביחד נאספים להיות חשכת הלילה שבחוץ, המלטפת את הפנים בקרירותה...