(יומן אישי יולי2007) פרק 2 – חמלה:
חמלה היא התכונה הגבוהה ביותר שהאנושות יכלה לסגל לעצמה. למעשה, החמלה היא תכונה אלוהית. אבל במחנך/מטפל החמלה צריכה להיות אפילו גדולה מתכונה. בשביל המחנך / מטפל ,החמלה היא חלק אינטגראלי מהצליל האישי שלו. היא האלוקות הפרטית שלו ,הייחוד שלו כבן אדם בעל יכולת להשפיע , לשנות ולעצב בני אדם אחרים.
חשוב ביותר שאעשה הפרדה ברורה מאד בין חמלה לרחמים. אלה מילים מנוגדות לחלוטין ואין שום קשר ביניהן. חמלה היא אמפתיה, יכולת הזדהות והבנה. בחמלה אתה של את נעלך ונועל את נעליו של זה שמולך...הולך בהן...מרגיש אותן. ברחמים אתה מרפד את נעליך ומבריק אותן על מנת שינצנצו אל מול נעליו הבלויות של זה שמולך ואז אתה מרגיש קצת רע עם זה. ברחמים אתה פשוט מרגיש כמה טוב לך ביחס לאחר ומבטא את זה בעצב מסוים כי מצפונך אינו מאפשר לבטא את זה אחרת. אפילו ברחמים עצמיים – האיכות הטובה שלך מרחמת על השכליות הסובלת : כמה טוב היה יכול להיות לך ביחס לעכשיו. חמלה עצמית היא מודעות גבוהה, היא ההבנה של עצמך באופן אובייקטיבי, ההתבוננות של עצמך בעצמך.
החינוך מתחיל בחמלה- אחרת אין חינוך. הראייה את הילד כמבוגר לעתיד היא שגויה. הילד הוא ילד וזה זמן קדוש עבורו. אנחנו המבוגרים , בעלי ההתניות, המטענים והספקות יכולים ללמוד ממנו מתמימותו ופשטות דעתו ..לשאוף להגיע חזרה למקום היפהפה שלו ולא למהר להביא אותו לשלנו מבלי לתת את היחס הראוי לתקופה הקסומה שלעולם לא יוכל להשיב אליו. רק בחמלה אפשר לעזור לילד לממש פוטנציאל אמיתי. "פוטנציאלים" מכל סוג אחר הם פרי ציפיותינו מהמבוגר לעתיד. יש להגיע לכל ילד מתוך הזדהות וחיבור. לצאת מראשנו העמוס הקשרים ושיפוטים מיידיים ובלתי נשלטים של השכל,ולהיכנס לראשו . לעצב אותו מתוך הבנה טוטאלית שלו, מתוך מגע אמיתי בתדר שהוא משדר.
הילד אינו אלים כי הוא פשוט נולד רע , הוא אלים כי משהו לא מאוזן בנפשו העדינה. הילד לא מיני כי הוא בעל סטיות או משוגע , הוא לא היפראקטיבי כי הוא פגום, הוא לא נכשל כי הוא טיפש וכד' . הוא מבטא. מה נמצא שם מתחת? מה הוא מרגיש? כיצד מגיעים אליו ?חמלה.
אנא אל תתבלבלו, חמלה אינה מבטלת הצבת גבולות ברורים ואינה מבטלת חוקי עיצוב וחינוך. כשאני אומרת לבוא מראשו של הילד אינני אומרת לפנק ולרצות אותו בלי סוף. אני אומרת להבין אותו, תמיד תמיד לצאת מנקודת הנחה שאנחנו מודעים לאופן בו הוא רואה ומפרש את הסיטואציה ומתחשבים בכך.
" הסיפור על מיקה :
מיקה מהווה מראה של כל עקרונותיי בחינוך. היא הסיפור המרכזי בעבודתי בפנימייה.
מיקה הייתה הילדה המדוברת ביותר,ולא לטובה, בצוות הפנימייה על אף שהייתה בת 9 ונחשבה לאחת מהחניכים הצעירים בפנימייה. אמרו שהיא מצליחה לשגע פילים, שהיא לא ניתנת להתמודדות, שהיא דוחה . סקרן אותי מאד, איך ילדה קטנה מצליחה לשגע פנימייה שלמה.
קצת מ"המידע היבש" : מיקה נמצאת משהו כארבע שנים במסגרות חוץ ביתיות. ההורים גרושים והאב הוא האפוטרופוס החוקי. היא ילדת סנדביץ' במשפחה, יש לה אחות צעירה בת 6 (גילי) המתגוררת בפנימייה,איתה במשפחתון. ועוד אחות גדולה ממנה בת 13(ליאל) המתגוררת במשפחתון הבוגרות. היא גם ילדת סנדביץ' בקבוצת המשפחתון – היא ומיה. היא לוקה בהפרעת קשב והיא היפראקטיבית. היא נוטלת ריטלין אחד לבי"ס בבוקר ואחד למרכז למידה בצהריים, אך גם מקבלת ריטלין בבוקר שבת או יום חג.
מיקה באמת הייתה סוג של ילדה דוחה, היה קשה להתעלם מכך. בחירת והתאמת הבגדים שלה הייתה נוראית, היא אהבה סמרטוטים. שיערה היה פרוע תמיד ונפוח. היא הייתה מפוזרת נורא ודברים תמיד היו מתקלקלים או הולכים לאיבוד. כשהיא הייתה אוכלת היא הייתה מפרקת הכל עם הידיים ומגעילה באופן לעיסתה,כשהיא הייתה משחקת היא הייתה מתלכלכת בצורה מוגזמת. היה לה מגע גס ומשומן. אך החמלה בי נתנה לי את הזכות לראות. אותה. לא את התנהגותה הדוחה. אותה. אני לא גאונה או מיוחדת ,פשוט הסתכלתי לבפנים. ידעתי גם שכולם יכולים להסתכל ולראות . יש בה איכות בלתי נשכחת שנכנסת ישר לליבך. יש לה חיוך ממזרי ושובה . היא דרמטית ומלאת פנים ופרצופים ועל אף שאינה אינטילגנטית במובן של קליטת מידע אינטלקטואלי,היא מתוחכמת כחתול רחוב, רגישה, ומסתגלת לסביבה בראייה מיוחדת וחדה.
היה נראה כאילו היא מתאמצת לשמר את הדמות שניתנה לה- הילדה הדוחה. הדמות הזאת הביאה איתה הרבה מאד תשומת לב שלילית . מתוך עיניה של מיקה היא פשוט הביאה הרבה תשומת לב. היא דחתה את כולם; את ההורים, הצוות, המורים, בני גילה. עדיף להיות ילדה דוחה ומדוברת משום דבר ,ריק ושקוף. איך ילדה קטנה יכולה להיות דוחה? זה לא טבעי. ילד הוא יצור רך וטהור.
עם זאת,הבעיה האמיתית אצל מיקה לא הייתה הדחייה/התיוג כדוחה אלא מה שהדחייה הספיקה ליצור: רחמים עצמיים וקורבנות. מיקה תמיד הרגישה מקופחת, תמיד קינאה באחרות ובמיוחד במיה היפה והחכמה שלומדת איתה באותה כיתה. היא חיקתה כל דבר שמיה עשתה וטשטשה בה לגמרי את זהותה. היא רדפה אותה במובן מסוים כיון שמיה הייתה נפרדת מאד, הייתה לה זהות ברורה וייחודית בעיני כל. מיקה חיה בתחושת מסכנות תמידית, ברעב ללא שובע, בחוסר נצחי שדבר לא מספק אותו. היא לא ידעה כיצד לדחות את סיפוקיה. במילים אחרות, מיקה האמינה לכולם שהיא דוחה. היא יצרה עוד דחייה סביבה בהיותה קורבן מסכן וכך זה הפך מעגל שמזין את עצמו.
אני חייבת להיותו אמיתית , היא העמידה אותי במבחנים לא פשוטים. היא הציבה בפניי מראות שלימים הפכו לתובנות חשובות מאד ומעצבות. מעדתי לא פעם מהחמלה הראויה . אבל מעולם לא איבדתי אמון. אפילו לא לשבריר שנייה.
עמדתי רבות מול הילדה ה"פרנציפית" שבתוכי מולה, עמדתי אל מול האגו הדו פרצופי שלי, מול הפחדים הכי בסיסיים שלי, נאלצתי להיאבק ביצרים של עצמי. רבות הפעמים שחשתי לידה נבגדת כשלא הייתה מעריכה כלום או מסתפקת במשהו. לא פעם מצאתי עצמי כילדה קטנה הנאבקת מולה " אה כן? אם את עושה ככה אז אני ככה" ומיד כשהייתי מגלה שהיא הצליחה לשאוב אותי ואני לא נמנעתי מלהישאב , הייתי מחזירה את עצמי חזרה למקום הנכון. לחמלה, להבנה. מיקה נהגה ולמעשה הייתה מאסטרית במתיחת גבולות. היא סירבה לשמוע לא. היא לא ידעה להתמודד עם איסורים אבל נזקקה להם יותר מכולם. הצבת הגבולות מולה הייתה קשה מכיוון שאהבה כלכך "לעשות דווקא" ולבחון מה קורה? היא תמיד בתחושה שאין מה להפסיד. אימפולסיבית מאד. למרות כל זאת, הגבולות מולה היו חייבים להיות ברורים מאד ועקביים, ההתפרעויות אינן ראויות לשום תשומת לב ולא משנה כמה תנסה "לשאוב" ממך חנינה , ברגע שהצבת סנקציה- עליך לעמוד על כך. ערכנו לה תכנית "עיצוב התנהגות" המבוססת על כלכלת אסימונים בכל התחומים שעליה להשתפר. כל זאת ,כמובן, לצד חיזוק גדול מאד של כל דבר טוב שהיא עושה או יוצרת והמון תשומת לב , פרגון וחום.
בימים הראשונים היא שיקרה אותי ללא הפסקה, סיפרה שהכל מותר ועיניה הממכרות היו בוחנות את צעדיי. אני הייתי תמימה אבל רבים מיהרו להזהיר אותי מ"הילדה הזאת". מה שעניין אותי בימים אלו זה ההובלה שלה את הקבוצה, על אף היותה ה"דוחה", זו שהכל בגללה, השעיר לעזאזל עדיין הייתה הדומיננטית, האינדיקאטור של מצב הקבוצה. היא שלטה בכל מה שקורה בפנים, רצית להיות בחברתה אפילו אם זה רק בשביל להאשים אותה, כי היא הייתה מלאת חיות וזה סוחף. אם היא רגועה- כולן רגועות, אם היא בסערה- כולן סוערות.
מיקה יכלה להיות קשה ורכה בו זמנית. כי תמיד הייתה זקוקה לאהבה, ותשומת לב חמימה תמיד הצליחה להרגיע אותה. אבל אף אחד לא הבין אותה והיא חסמה לעצמה את הדרך בקליפת רחמים עצמיים, וביקורת עצמית צולבת שהייתה כמעט בלתי אפשרית להסרה.
בשבועות הראשונים למדתי כל מה שיפה אצל מיקה. התעמקתי בצורתה החיצונית והפנימית כאחד. רציתי להתעלם מהתנהגותה המכוונת ולמצוא בה יופי אמיתי שאוכל להדגיש אותו בפניה. זה לא היה מסובך. מתחת לפוני המלא והמופרע שלה התחבא אחד החיוכים השופעים ביותר שראיתי וצחוקה מדבק ממש. רציתי לחזק את פרצופיה המצחיקים ולהכחיד את פרצופיה הדוחים. התלהבתי מכל פרצוף מצחיק שעשתה והענקתי המון תשומת לב חיובית ומחזקת לכל תשדורת דרמטית חיובית מכיוונה. בכיבויי אורות היינו עושות כמה דקות של קולות ופרצופים מצחיקים בינינו. היא הייתה ה"ליצני" שלי ולאט לאט של הקבוצה. היא אינה יכולה ליצור בך דחייה יותר לעולם אחרי ששמעת את צלילי הפעמונים היוצאים ממנה כשהיא מתגלגלת בצחוק.
שמתי לב שמיקה מציירת כל חוויה בבי"ס ככישלון גמור , היא שללה וסימנה כשלון אפילו דברים שלא ניסתה בכלל. שני דברים יחידים היא אהבה בבי"ס את ההצגות שעושים בחגים (בהן תמיד נטלה חלק) ואת פינת החי.
מיקה הרגישה בנוח להיות מי שהיא עם בע"ח , הם קבלו אותה . היא אהבה אותם והם אותה וזה היה פשוט וחסר תנאים. מיוחד יותר בעיניי היה שמיקה אהבה את עצמה מול בע"ח. בשל הפרעת ההתנהגות שלה היא הייתה תמיד ממורכזת בעצמה, באיד. אבל בע"ח היו מוציאים ממנה התנהגות אחרת, דואגת ואכפתית, התנהגות שהייתה טבעית שלה ולא הצליחה לבוא לידי ביטוי במצבים אחרים. היא אהבה את זה. ואני אהבתי אותה על אהבתה לטוב. זו כמו הצהרה דמיונית שלה בעיניי שאיני מאמינה בה לחינם. זה מטופש וילדותי אך לא אייפה נפש, זו תחושה נפלאה. כמו גילוי מחדש של משהו ידוע.
בפנימייה לא הייתה לנו אפשרות לפינת חי על אף שהיה רצון טוב. הדבר היחיד שיכלתי לעשות במסגרת היה לשלוח אותה לחוג בע"ח שבו הגיע מדריך כל פעם עם חיה אחרת , מסביר עליה ונותן ללטף אותה. זה לא כלכך התאים לה מכיוון שההסברים לא הגיעו אליה באופן הפרונטאלי שהוצגו והגירוי של בע"ח עצמו היה גדול עליה בכדי להתרכז. אבל היא נהנתה לגעת בהם ולחקור אותם והייתה מחכה בסבלנות לחלק הזה בחוג.
בשביל ללמד ילדה כמו מיקה על בע"ח צריך להפוך לכאלה וזה מה שעשינו. שיחקנו בנמרים טורפים בג'ונגל – תוך כדי ביום המשחק הסברתי לה על התנהגותו ואופיו של הנמר הפראי והיא שתפה פעולה. שיחקנו בחתולים מפונקים... ( אפרופו,אהבתנו לחתולים הייתה משותפת ואחד מהגורמים המחברים בינינו), בציפורים נודדות, בסוסים ובכל מה שרצינו להיות וללמוד.
מיקה הייתה בקבוצת פסיכודרמה בפנימייה עם שאר בנות המשפחתון ובלטה שם למרות שהרבה מהפעמים הייתה "מעתיקה רעיונות" מאחרות. היינו משחקות במשפחתון בהרבה משחקי תפקידים שניתנו לה לביים כרצונה. באמצע השנה כתב לנו מנהל הפנימייה סיפור יפה על חברים. רכשנו בובות כיס בדמויות מלכותיות ופתחנו תיאטרון בובות קבוצתי. התאמנו כל השנה, מיקה הראתה כשרון גדול וביטחון ואף בחרה בדמות השובבה והמצחיקה מכולן: "ליצן החצר". בסוף השנה כשהעלנו את ההצגה מול כולם- מיקה הייתה מדהימה.
היה חשוב מאד בעיניי שמיקה תרגיש שהיא יפה בכדי שתוכל להעריך את המראה שלה ולהפסיק לקנא באחרות. אז נהגתי להדגיש את ייחודה בכל דבר "העיניים שלך הן היחידות שמחייכות גם כשאת שמחה" . היא הייתה שמנמנה ופניה היו חלקות ונעימות אז כשהייתי מדגדגת אותה או מפכפכת בבטנה הייתי קוראת לה "הסופגנית הכי טעימה בעולם" . במסגרת משפטי ההפנמה שהוזכרו בפרק הקודם למיקה נהגתי לומר תמיד: "כל יום את יפה יותר- שמת לב?" אמרתי אותו כל יום, כל יום כמו תפילת חובה ובכוונה אמיתית ומלאה. שהרי עם אהבתי המתפתחת אליה אכן הפכה בעיניי יפה יותר בכל יום. היא הייתה מתמוגגת, כשהייתה שומעת אותי אומרת לה את זה וזמן מה אחר כך היא החלה להאמין לזה ולהזין את זה. פעם אמרה לעו"ס של המשפחתון:" את יודעת, כל יום אני הופכת להיות יפה יותר.." העו"ס הביטה בה לרגע, חייכה ואמרה: " את יודעת, זה ממש נכון".
דבר נוסף שעלה על הפרק היה מימוש הפוטנציאלים הקטנים. בכל דבר הרגישה גרועה ונכשלת שמן הראוי היה למצוא לה תחומי התעניינות וחוויות הצלחה בהם. כל דבר קטן שעשתה היה זוכה להמון חיזוקים. בהתחלה לא הייתה מציירת אף פעם, אח"כ בגלל שמיה הייתה הציירת של המשפחתון מיקה קנאה והחלה לצייר. היא ציירה כל מה שמיה ציירה וזה יצר מצבים לא טובים בכלל. ניסינו כל הזמן לכוון אותה אל עצמה, אל הייחודיות שלה וכך החלה יום אחד לצייר חתולים וזה יצא טוב . כך גם מיה יכלה להישאר בתפקידה ומיקה קבלה ייחודיות משלה. החתולים של מיקה החלו להתלות בכל המשפחתון , אמנם לצד ציוריה של מיה אך הם היו המומחיות שלה וזכו להכרה שלא הייתה קודם.להכרה שלה, שהיא יודעת לצייר משהו לבד וזה מוצא חן בעיני כולם.
מיקה הייתה מפריעה מאד בהתנהגותה הלא ממושמעת בזמני הלחץ של הכנת הארוחות וכד'. ידעתי שעליה להרגיש חלק מאיתנו ובמיוחד לראות אוכל מצד אחר. הצעתי לה לעזור וכשהיא חתכה מלפפון פעם ראשונה יצאו לה אליפסות מיוחדות באותו היום היא מונתה להיות השפית של המשפחתון – בתפקיד זה פתאום התגלתה בפניה ראייה חדשה לגמרי לגבי אוכל. לפתע ברגע שהכינה אותו ביחד איתנו היא החלה להעריך אותו. במקום לפרק אותו בצורה דוחה בזמן הארוחה, הייתה נוגעת ומרגישה אותו בבישולו. הדברים שהכינה היו מעוצבים בצלחת ע"י מיה (האומנית של המשפחתון), מוגשים ע"י שירז (האמא של המשפחתון) ולקטנטנות היו תפקידים מתחלפים. תמיד דאגנו לציין בשולחן מה מיקה הכינה ולהודות לה . הארוחה הפכה לריטואל נעים ולא דוחה ולמיקה נהיה תפקיד חיובי עם תשומת לב חיובית. היא גם באמת גילתה כישורים נהדרים ועד עכשיו אני מנדנדת לה שכשתגדל תזמין אותי למסעדה הגדולה שתפתח.
דברים בעייתיים היו דורשים מאבק עקבי אך הכל היה שווה את מיקה של היום. בעיית הבגדים הייתה רצינית ובעיקר משום שבבי"ס היו מפלים אותה בעניין זה. למורות היה קשה מאד להתחבר אל מיקה במיוחד כשתמיד עמדה לצד מיה המושלמת, הן נרתעו ממיקה ולא ידעו איך להתמודד איתה. אפילו כשלבשו את אותם הבגדים לבי"ס, על מיקה הכל נראה מפוזר. לצערי המורות לא שמו את ליבן לכך שלא מדובר בלבוש אלא בתשדורת של מיקה וכי התנהגותן המפלה מזינה את התשדורת הלקויה הזו. שוחחתי רבות עם מורותיה אך אלו שיפרו את התנהגותן רק במעט, ההיקבעות הייתה כבר חזקה מהן. העניין דרש בחירה משותפת של בגדים לבי"ס בשעה קבועה ביום. המשא ומתן לא הצליח מעולם לכן נאלצתי קודם לקבל את בחירתה האישית ולתת לה להראות כרצונה בפנימייה, בהשגחה שזה לא מוגזם(כמו מגפיים בקיץ או בגדים חגיגיים מדיי) ורק אחרי שהאמינה שמקבלים אותה, הסכימה לקבל את העובדה שלבי"ס מתלבשים איך שצריך. נכון, היא לא כמו כולם והיא גם שונה מהשונים אבל היא לא באמת "ילדה קשה" ובטח לא דוחה. היא פשוט צריכה המון תשומת לב ואהבה , זה הכל. "
(יומן אישי ספטמבר 07)
לא תמיד צריך לרוץ לידע לפעמים חשוב יותר להשתמש בחמלה . לפעמים אנחנו שוברים את הראש ומסתבכים בחיפוש אחר פתרונות פסיכולוגים כשהילד שמולנו בסך הכל צריך את הדבר הבסיסי ביותר: תשומת לב אמיתית והבנה לליבו.
" הילדה הזאת משגעת אותי" " " הילד הזה מעצבן.. מה הוא רוצה ממני" " אין לי כבר כח לשטויות שלך" " אתה לא מקשיב לי אז אני לא מקשיבה לך" " טוב, תמשיכי ככה אח"כ כשתצטרכי אותי..." " נמאס לי כל יום אותו הדבר, מה יהיה?" " אתה לא מבין שככה וככה?" " אם את עושה את זה אני עושה את זה – מה תגידי עכשיו?" " נו תעז אם אתה גיבור..." " מה שאתה רוצה לא חשוב עכשיו, עכשיו צריך להתקלח" " לא מעניין אותי מה חשבת – תראה מה קרה?"
זה בסדר, כולנו אנשים, בתוך כולנו יש ילד קטן המצפה להבנה טוטאלית כמו זו. לפעמים אנחנו המבוגרים בלי לשים לב מצפים שהילדים יבינו אותנו , לגמרי ,מתוך הראש שלנו ,כפי שאנחנו צריכים להבין את שלהם. שהם יחמלו אותנו. יזדהו עימנו. יתנו לנו את תשומת הלב.
לדוגמא; במקום להתנסח כך: " לא מעניין אותי מה חשבת? תראה מה קרה? שברת את האגרטל......" ולהעביר את המסר: אתה לא טוב. המחשבות שלך לא מעניינות אותי. אתה אשם.
נאמר: " אמנם חשבת שלא יקרה כלום אך איננו יכולים לנבא דברים מהסוג הזה. זה מכעיס שמשהו יקר לך נשבר לכן בפעם הבאה נסה לחשוב רחוק יותר: האם השטח פנוי וראוי ..... אל תרגיש אשם, זה קורה, אך תיקח אחריות על מעשיך: במקום לקנות לך 3 ממתקים ביום שישי אקנה לך אחד ובכך תחזיר את חובך, כעת עזור לי לנקות" בכך נעביר את המסר: אנחנו מאוכזבים לגבי האגרטל. אנחנו סומכים עליך שהנך חכם ורגיש על מנת להבין את מעשיך וללמוד מהם . אתה בוגר ולוקח אחריות. אתה שותף לבעיה לכן אתה שותף לפתרונה.
|