פרק 3- סובלנות:
סובלנות היא האופן שבו אדם מקבל אדם אחר. היא מדד השיפוטיות והקיבעונות שלנו. היא ענף עבה על עץ החמלה. סובלנות היא המבחן החוזר שקיבלנו עלינו כבני אנוש. כל אינטראקציה שלך מול אדם אחר היא מבחן הסובלנות. דרך אגב כאשר מבחן זה מופיע בינינו לבין עצמנו הוא מכונה סבלנות.
תובנה אחת חשובה מאד קיימת בעניין הסובלנות – אין שונה ממך, כולנו אותו אחד. ההבדלים לא באמת קיימים , הם בראש שלנו.
אספר לכם סיפור של רב מפורסם: שני רבנים מכרים נשארים ללון בחדר הארחה של סמינר תורה מסוים. לאחד חם מאד בכל פעם שסוגרים את החלון ואילו לשני קר כאשר פותחים. כל הלילה הם מתהפכים ומתווכחים , האחד קם לפתוח את החלון , שוכב דקות ספורות מרוצה מן הבריזה המצננת עד שקם השני וסוגר את החלון נכנס למיטתו ומתענג על החום הנעים. וכך בלי פשרה הם ממשיכים האחד פותח השני סוגר ושוב... לפנות בוקר התעצבן האחד גישש עם ידו באפילה , חיפש את נעלו וזרק אותה בחוזקה לכיוון החלון. רעש ניפוץ הזכוכית לא הותיר ספק. הרב השני התייאש שכב קפוא וחסר מנוח כל הלילה ואילו הראשון פרש את ידיו , שבע רצון וישן שינה עמוקה. בבוקר כשעלה האור והשכימו ללמד תורה- גילו שהחלון נשאר סגור והראי הוא זה שנופץ.
ההבדלים לא באמת קיימים, הם בראש שלנו. והראש שלנו פועל אותו דבר, אנחנו כולנו אותו אחד- בן אדם. לפני כמה ימים, ישבתי באצטדיון מאד גדול וראיתי מלמעלה את ראשי האנשים. ראש גברי קירח,ראש חובש כיפה,ראש של ילדה ג'ינג'ית....כל הצבעים, המינים, הגילאים והדתות. ופתאום זה הכה בי, איך בין כל השוני הזה כולנו בעצם כלכך דומים. לכולנו אותם רגשות,אותם מנגנונים, אותם תהליכים,אותו הגוף. כולנו פוחדים,חסרי בטחון, כולנו יצריים, כולנו משקרים, כולנו מרגישים בדידות או ייאוש לפעמים, כולנו טובים יותר במשהו ופחות טובים באחר. סלבריטי גדול, פרופסור גאון, לוחם קשוח,עקרת בית, ילדה קטנה, ישו, בודהה, משה בהר סיני- זה לא חשוב , הם כולם פגיעים לפעמים, חלשים לפעמים, בוכים לפעמים, מאוהבים, משתטים, עושים טעויות. האגו, הזהות, הציפיות, ההתניות , הסביבה , החברה- אלו הם גורמים תפלים באינטראקציה בין אדם לאדם; גורמים היוצרים את השוני, הנפרדות. העיקר נמצא בתכונותינו המשותפות כאנשים . אנחנו עורגים לאיחוד מהרגע שאנחנו מגיחים לעולם. אנחנו מתפתחים בעולם כשבתוכנו חלל מסוים, תחושת בדידות מסוימת. לא פעם אנחנו מרגישים כאילו אנחנו לבד בעולם ואף אחד לא מבין לליבנו. ומצד שני ככל שאנחנו מתאמצים להרגיש באיחוד כך אנחנו מפרידים את עצמנו. מסתכלים אחד על השני ומביאים מטעני שיפוטים מיידיים וציפיות עתידיות, מסתכלים כהגדרות במקום כבני אדם. הוא כזה ואני כזה. עלינו להסתכל על כל אחד כעל עצמנו, ולהתייחס לכל אחד כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אילנו. זו סובלנות לשמה.
כל דבר בילדים קשור בסובלנות שלנו. כל רגע שלנו כמחנכים מול החניכים הוא מבחן הסובלנות והסבלנות הפרטי של עולמנו הפנימי. אי אפשר רק לגדל אותם- חייבים לגדול איתם יחד בשביל שמהות תתרחש, שהחינוך יופנם.
כשהתחלתי לעבוד בפנימייה , יובלי הקטנטנה עוד לא נכנסה . עברתי את תהליך ההסתגלות מול הבנות וגיבשתי לי כבר קבוצה עם ערכים וכללים . פתאום ביום בהיר שינו לי הכל והכניסו עוד ילדה קטנה למשפחתון. הסיפור הבא הוא השיעור/מבחן הפרטי שלי בסובלנות:
" ימים ספורים לפני שהגיעה הרגשתי את הלחץ נדחק בבטני. חוסר המרחב במשפחתון הדאיג אותי אך בעיקר הדאיג אותי השינוי. הרגשתי שהגעתי לשלווה מסוימת, הבנות כבר בתוך תפקידיהם הקבוצתיים, ההסתגלות ויצירת האמת מאחורינו. ילדה חדשה תערער את הכל. תשומת הלב תגרע מהאחרות וזה ייצור מהומה. פחדתי. כשהגיעה (עם אימה הנרקומנית ואחיה הגדול ממנה בשנה) נראתה כמו מלאך קטן וחסר ישע. הסיטואציה הייתה כואבת ובלתי נתפסת. האם הייתה מסוממת ולא מחוברת, הילדים נראו סובלים וחוששים, הפרידה והכניסה לפנימייה ולקבוצה... לא הצלחתי להכיל את כאבה העצום של הילדה הקטנטנה הזו, עומדת כך בשער עם המוצץ בפיה ובקבוק בידה. התייסרתי בעקבות מחשבותיי האגואיסטיות טרם בואה. היא צעקה לה "אמא" "אמא" והאם פשוט יצאה מהשער בגוף מתנדנד ואנחנו ידענו שכנראה לא תראה אותה עוד לעולם. כשחזרתי הביתה באותו היום לא יכולתי להפסיק לבכות הרגשתי שיצא לי להיות עדה לשבריריות הזו של החיים. פחדתי.
ביום למחרת, לכשהגעתי לעבודה לא הצלחתי באמת להתחבר ליובלי. היה בי כעס לא מודע על השוני הרב שהכניסה איתה. על אתגר שלא ידעתי כיצד לפנות אליו. כלומר יכולתי להבין ולראות את הדברים בצורה הרגשית והנכונה אך לא הצלחתי לבטא אותם כמעט בכלל. משהו לא התרומם. אחרי פרק זמן קצר עם כל השינויים שהתרחשו ,ראיתי כיצד יובלי מלמדת אותי כי לא כל הדברים בעולם נעשים כמו קסם לסובלנות ולסבלנות יש תגמול גדול מאד.
תהליכים מסוימים הרבה פעמים נראים ומרגישים כשואבים מאיתנו את כל האנרגיה, כלוקחים מאיתנו משהו נוח ומוכר אך בסופם אנו מקבלים את החדש, את הבלתי צפוי, המאתגר, השונה, זה יופי החיים- לא כך?
יובלי הייתה קטנה ביחס לכולן ונראתה תינוקית מאד בהתנהגותה. ילדה בת 5 עם מוצץ קבוע בפיה. התינוקיות הדביקה את הבנות האחרות ורובן נכנסו לתקופת רגרסיה והפכו למעין תינוקות בעצמן. מצד שני הייתה יובלי אלימה מאד ותוקפנית, מקללת ומדברת גסויות נוראיות. נאלצנו להתמודד מול דברים שלא הכרנו קודם לכן במשפחתון . לא פעם הייתה מתפרעת כאחוזת שד והיינו מחזיקות בה חזק לגופנו, מחבקות אותה בכל כולנו וסופגות את נשיכותיה הצורבות עור או אגרופיה הזריזים. יובלי סבלה בחודשים הראשונים מחרדת נטישה מאד חמורה ולא יכלנו לתפקד ממש. היא הייתה נצמדת לרגלינו ולא מאפשרת לנו ללכת לשירותים. בלילות הייתה בוכה בלי הפסקה ויוצאת כל שעה ממיטתה לבדוק מי איתה. נאלצנו "לעבור לגור" במשפחתון כלומר לישון בחדרה כל לילה משך חודשיים עד שלאט לאט התרגלה. גם אח של יובלי, רזיאל היה ער בלילות והפנימייה כולה נרתמה לעזרתם של האחים הקטנים והקסומים. בכיבוי האורות נאלצנו לגרוע זמן מהבנות האחרות ולהרדים אותה קודם על מנת שנוכל להתפנות אליהן באמת. ובכלל מצבה וגילה של יובלי דרש המון תשומת לב והבנה מהבנות האחרות ולא כולן היו מסוגלות לתת זאת. זה היה תהליך ארוך וקשה אך
הסובלנות וקבלת השוני כלכך השתלמו, איני יכולה לדמיין את חיי הפנימייה בלעדיה. אחרי שהתחברנו היא ואני באמת כבר היינו בלתי נפרדות.
על אף גילה, יובלי הייתה ועודנה המציאותית והבוגרת ביותר בהבנתה מכל הבנות בקבוצה. היא באמת הבינה והצהירה שבבית היה רע, זה כלל לא מובן מאליו מכיוון שרוב הילדים מכחישים ומדחיקים ואינם מסוגלים לראות את האמת הזו ממש כפי שהיא מבלי להתגונן ממנה בדרך כלשהי.
יובלי היא חריפת מחשבה ואוהבת שמדברים אליה כבוגרת. כשהתנהגה בתוקפנות או בגסות הייתי מגיבה לה את במילים הכי אמיתיות והגיוניות הכי ידעתי שהיא מסוגלת להבין ולהכיל אותן. לא שינה לי מה בדיוק עשתה: צרחה,קללה או הרביצה: הייתי שואלת ישר " יובלי את רוצה תשומת לב?" היא הייתה עוצרת לרגע את התנהגותה וחושבת מה כדאי? (ממש כך , ילדה בת 5 שוקלת התנהגות ויודעת מהיכן היא נובעת) . לרוב הייתה מהנהנת במקום לענות, היא התביישה קצת מהאופן בו ניסחתי את האמת אך זה האופן שנגע בה יותר מכולם. כשהייתה מהנהנת הייתי יושבת על רגליי להיות בגובהה , מחזיקה את ידה ואורת לה: " תשומת לב מבקשים בהתנהגות יפה, עדינה ואוהבת כמו זו, כמו שהתנהגת איני נותנת תשומת לב" . ומייד הייתה משנה את הלך התנהגותה וחוזרת להיות רכה ומפונקת. מהמוצץ והבקבוק נגמלה לבדה כהחלטה שהחליטה פתאום יום אחד. מדהים ביובלי איך ידעה לחבר רגש להתנהגות, הייתה בה המודעות תמיד מדוע היא מתנהגת כפי שהיא מתנהגת- זה הקל את המצב בכך שזה אפשר לי לשקף לה את הדברים בדיוק כפי שהם מבלי לחפש דרכים שונות להגיע למסר. היא באמת הייתה ילדה יוצאת דופן ומיוחדת להפליא. ....אין מאושרת ממני על השיעור שלימדה אותי יובל הקטנטנה על ההישג של לעמוד במבחן הסובלנות, על התובנה שבקבלת השינוי, השונה והמשונה. יובלי האירה את חיי ואת חיי המשפחתון והפנימייה כולה. " (יומן אישי ספטמבר 2007) לכם המחנכים האמינו באדיקות בתהליך ואחזו בסובלנותכם כהבטחה לפריחה. |