כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אקטואליה והחברה

    הבעייתיות סביב – צווי איסור פרסום

    1 תגובות   יום חמישי, 21/6/12, 06:57

    איסור פרסום – הוא צו המוטל על התקשורת והציבור לפרסם מידע מסוים. מנגד עומדים עקרונות קונסטיטוציוניים מובהקים כמו חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת.

    בעיקרון – בית המשפט, הוא הגורם הדומיננטי והמכריע בכל הנוגע לצו איסור פרסום על מגבלותיו וגבולותיו.

    ראה לעניין זה – סע' 68 וסע' 70, לחוק בתי המשפט + סע' 3 לחוק יסוד השפיטה.

    נקודה למחשבה – פרסום מהיר, לא מבוסס ולא מוצלב, יכול להביא לכתם, להרס אדם ומשפחתו ולנזק בלתי הפיך.

    "אנו אוהבים להופיע בעיתונים, כל עוד זה בטור הנכון" (ת.ס. אליוט)

    "חרותנו תלויה בחופש העיתונות ואם חופש זה יוגבל, לא נוכל להתקיים" (תומס ג'פרסון)

    הוויכוח סביב הנושא של צווי איסור פרסום – קיים מאז קום המדינה ומקבל תאוצה משך השנים, ובמיוחד לאור ההתפתחות הטכנולוגית בכל הקשור לתקשורת ההמונים: האינטרנט, הטוויטר והפייסבוק - יצרו מצב שכמעט אין אפשרות לשמור "בסוד" אירוע חברתי או רכילות.

    מעצר או חקירה של אישיות ציבורית, מתחום הפוליטיקה, הבידור והעסקים, מקבל תאוצה בתקשורת, מבלי לתת דין וחשבון לנזק הישיר והעקיף, שהדבר עשוי להפיל על נושא הדיווח.

    אין מחלוקת בציבור, שחופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, הן אבני יסוד בשלטון דמוקרטי.

    אבל, כבר נכתב ובית המשפט העליון גם פסק לא פעם – שיש גבולות ומגבלות שאסור לחצות אותם, כדי להגן על המדינה, ביטחונה, שלום אזרחיה ויחסי החוץ שלה.

    אין ויכוח בין התומכים והמתנגדים שעקרון חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת - הם עקרונות בסיסיים מושרשים וערכיים בחברה דמוקרטית. הפער בין הדעות נובע ברווח שבין חופש מוחלט לבין המגבלות שניתן להטיל על המידע והעברתו לציבור באמצעות התקשורת הרב גונית.

    רוב הציבור וגם חלק מן המתנגדים, לא מודעים ולא בקיאים דיים, בהליכים ובפרוצדורה המשטרתית פלילית המלווה את האירועים שהם נשוא החקיקה המתגבשת, אשר מעוררת את הוויכוחים הלוהטים.

    אם ניקח לדוגמא את הפרשיות האחרונות הבולטות של התקופה האחרונה, כגון: מעצרו ושחרורו של העיתונאי אדם שוב, ומאידך פרשת ההונאות בביטוח לאומי וחברות הביטוח ע"י בימוי תאונות דרכים בהם מעורבים רופאים בכירים, או פרשיות המעצרים של בכירים באגף המיסים ובמשרדי הממשלה השונים.

    מפרשיות אלה ניתן ללמוד את הבעייתיות הקיימת בתחום שבין העקרונות הבאים: מחד "עקרון חזקת החפות" – ומאידך "חופש העיתונות" – וזכות הציבור לדעת.

    ברור, שפרשיה כמו העיתונאי אדם שוב, או יתר המקרים שפירטתי, הן בעלי עניין ציבורי, סיפור טוב, כותרות יפות ומוכר עיתונים.

    אבל, אם היו נוהגים באיפוק ובאיזון או בהתאם לאמור בהצעת החוק המתגבשת בתחום זה, התמונות שחזינו בהן, כאשר העיתונאי מובל בצורה מבזה ומושפלת באזיקי ידיים ורגליים בפרוזדורי בית המשפט לעיני כל הצלמים, לא היתה מתקיימת. אילו היתה הוראה של איסור פרסום לפני הגעה לשופט והחלטתו בנושא – הציבור היה מתרשם אחרת. ההד והכתם שבפרסום המוקדם על האיש, חבריו, משפחתו, או ילדיו במקרה של איש משפחה – לא נמוגים ונמחקים במהרה.

    התוצאה: העיתונאי אדם שוב, שוחרר כעבור יום ממעצרו כאשר התברר שהתלונות נגדו קלושות, לא מבוססות, התיק נסגר, אך הכתם לא ירד במהרה.

    אני מסכים עם המתנגדים, כי תפקידה של התקשורת לבקר, לברר, לא להסתיר ולא לתת יד להסתרה או מריחה של פרשיות, תחת הכסות של אי פרסום שמות חשודים. יש אמת בטענות, כי כמות הפרסומים יחסית לכמות הנעצרים והנחקרים, היא מזערית ומתרכזת בעיקר באנשי ציבור, בידור וידוענים למיניהם ולא באזרח הקטן.

    אבל בין לבין – יש הרבה אזרחים כמו בעלי חברות, בנקאים, אנשי עסקים, פקידים בכירים, בעלי עסקים, ששמם הטוב הוא עיקר רכושם, וכשהוא נפגע – עולמם האישי והעסקי מתמוטט.

    אנשי עסקים הנעצרים/נחקרים על העלמת מס, מתן שוחד, חשבוניות פיקטיביות, הברחות מכס וכו', אם וכאשר הם נעצרים ומובלים באזיקים, כבודם ותדמיתם נהרס, גם כאשר מתברר כעבור מספר ימים או שבועות, שאין ממש בטענות ואין מי שיפצה אותם.

    הסכנות שבמעצר/חקירה לעיני התקשורת – היא רבה, שהרי ניתן בקלות לפברק תלונה על תקיפה מינית, שוחד, פדופיליה, מתוך נקמה, רצון לפגוע במתחרה או לפעמים טעות בתום לב, אבל עד שהטעות מתבררת, זה לפעמים מאוחר. הציבור לא יודע שבמקרים רבים, עפ"י החוק הקיים ניתן לשחרר עצור/נחקר ע"י גופי החקירה השונים בתחנת המשטרה, ללא פרסומת וללא תקשורת. אבל, המשטרה במקרים רבים – כדי לקבל תשומת לב תקשורתית, להוכיח שהיא חיה ובועטת ופועלת, מביאה את העצור/נחקר בכוונה לבית המשפט, שם יש עדת צלמים ועיתונאים, כדי לפגוע באדם, להשפילו, לשחררו ע"י שופט – דבר שיכלו לעשות בתחנת המשטרה.

    אז נכון, שכבר לפני מספר שנים הוכנס תיקון לחוק, המאפשר לבקש משופט איסור פרסום שמו של עצור, אבל רבים לא יודעים זאת ורבים לא מספיקים לבקש זאת, כי שמם ותמונתם מודלפים החוצה לתקשורת לפני הגעתם לבית משפט.

    בכל הדיונים, המאמרים והסימפוזיונים המקצועיים, גם במסגרות כמו לשכת עו"ד והעיתונות, הדגישו את נושא פומביות הדיון בבתי המשפט, את הכיסוי העיתונאי האפשרי ואת מתן השירות לציבור, תוך עמידה על עקרונות וכללי האתיקה והעיתונאית – בפרסומים השונים.

    אבל בכל הדיונים, לרבות מסע ההתנגדות המאסיבי והציבורי שמנהלת העיתונות ואנשי מקצוע, פרשנים ואנשי ציבור, מכל קצוות הקשת הפוליטית – נשכחה או הושתקה בעיה יסודית ועקרונית והוא העיקרון של "חזקת החפות" מחד וההגנה על שמו, משפחתו, ילדיו של החשוד מפני פרסום שמו, וההאשמות נגדו בכל כלי התקשורת, רק מפני שהוא הוחשד, הובא לבית משפט, הוגשה נגדו תלונה, מבלי שהיה זמן לברר את מהות האשמה, תכנה והיכולת להוכיחה – מאידך.

    הקלישאה המקובלת של תמונה אחת שווה אלף מילים – מקבלת במקרים רבים ממדים מפחידים ומפלצתיים, שהרי תמונה בעיתון או בטלויזיה של אישיות ציבורית, פוליטית, עסקית או בידורית – באזיקי ידיים ורגליים, מובלת ממכונית משטרה, לתחנת משטרה או במסדרונות בית המשפט לפני עדת צלמים ועיתונאים, יכולה להרוס קריירה, עסקים ולפרק משפחה – וכבר היו דברים מעולם.

    לעומת זאת, אותה תקשורת ואותם עיתונאים שנלחמים בעוז על זכות הפרסום, החיקור והגילוי, מועלים בתפקידם, כאשר האדם שנעצר שהושמץ, צולם במסדרונות בית המשפט עם אזיקים – יוצא זכאי, או התיק נגדו נסגר.

    החוק וההיגיון המוסרי הבסיסי – דורשים שהתוצאה המזכה תקבל פרסום וכותרות בהתאם ולא היא. כך יוצא שאדם מודבק לו כתם תקשורתי/טלויזיוני, אך אין ביכולתו להתמודד עם הזיכוי או הסגירה, כי אין שומע לו ואין כותב לו.

    הגופים המעוניינים בצווי איסור פרסום – הם בעיקר גופי חקירה, כמו המשטרה, משרד הביטחון, שב"כ ולפעמים גם צה"ל בנושאים רגישים בעלי השלכות ביטחוניות.

    המשטרה פיתחה לאחרונה שיטה לבקש צווי איסור פרסום גורפים – מטעמי חקירה בעיקר, וגם כדי להגן על קטינים, מתלוננים בעבירות מין ועל עדים, שזה מוצדק והכרחי, אך לא גורף ולא באופן קבוע.

    בחלק גדול מהבקשות יש טעם ובסיס איתן, שהרי כל פרסום מוקדם, לא מבוסס, משוער או רכילותי, יש בו כדי לחבל בחקירה, להבריח עדים ומתלוננים.

    מאידך, אין מחלוקת – שבנושאים ובעלי אופי ביטחוני, עם השלכות ביטחוניות רגישות, הצווים במקומם.

    רק לאחרונה נודע כי חומרים שהועברו לאל"מ וינר, ממבקר המדינה, בפרשת הרפז, ביקשו לגביהם איסור פרסום מטעמים של ביטחון המדינה.

    הצנזור הצבאי, עפ"י סמכותו, מכוח תקנות ההגנה שע"ח, יכול מכוח סע' 87, לאסור פרסום של חומרים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.

    בית משפט לנוער, עפ"י חוק הנוער (טיפול והשגחה) 1960, יכול לאסור פרסומים הקשורים לקטינים, לשמם או לכל פרט מזהה אחר – ראה סע' 24.

    בפרשת הנשיא קצב – הוציא בית משפט צווי איסור פרסום למתלוננות, כדי לשמור על ביטחונן, כבודן ומעמדן בחברה ובמשפחה.

    לסיכום: הגוף המוסמך ביותר להוציא צווים – הוא בית המשפט, אשר יכול מכוח סמכותו לפרט את הצווים, להגבילם, לאנשים, לזמנים ולמשך הזמן.

    הזכות העומדת לצדדים למשפט וגם לתקשורת, לפנות לבית המשפט בבקשה להוריד את איסור פרסום או לצמצמו, מתוך נימוקים שונים וביניהם זכות הציבור לדעת, וכדי שגופי החקירה לא ינהלו חקירות במחשכים וללא דיווח לציבור.

    מועצת העיתונות – דנה מספר פעמים בנושא, ואף המליצה על תיקונים בהצעות חוק שונות שהתפרסמו בתחום, וכן המלצות לפקח על בקשות המוגשות לבית משפט, בנוכחות נציג של מועצת העיתונות.

    ראה לעניין זה את פסקי הדין:

    1.    בג"צ 73/53 – קול העם נגד שר הפנים, בנושא חירות הביטוי כזכות בסיסית.

    2.    בג"צ 680/88 – שניצר נ' הצנזור הצבאי.

    הערות והרהורים:

    1.    כדוגמא קלאסית לשימוש בצו איסור פרסום בעייתי, ניתן לראות בפרסומים אודות בכיר בהייטק, שמואשם בעבירות מין רבות באמצעות האינטרנט, אשר עפ"י התיאורים מייצרים תמונה קשה של פדופיל וסטייה מינית.

    2.    בית המשפט הוציא צו איסור פרסום גורף, שבחלקו בכל הקשור לקטינים וזיהויים, הוא בהחלט הגיוני וחוקי, אבל בכל הקשור לנאשם העיקרי, שנגדו כבר הוגש כתב אישום, האיסור הוא תמוה ובעייתי.

    3.    בפרסומים, מדובר על מקורב ל"אישיות משפטית בכירה", ויש התוהים גם מקרב המשטרה, הפרקליטות והציבור שהקרבה ל"בכיר המשפטי", יש לה השפעה לא אובייקטיבית בנושא.

    4.    על רקע המאמר, יש מקום לא לדחות על אתר, את הצעת החוק, בדבר איסור פרסום ראשוני, עד אחרי 48 שעות, אלא באישור בית משפט. כל היתר נשאר על כנו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/6/12 07:21:
      "איסור פרסום – הוא צו המוטל על התקשורת והציבור לפרסם מידע מסוים. מנגד עומדים עקרונות קונסטיטוציוניים מובהקים כמו חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת." חופש הביטוי, חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת אינם חובה- עשיית משפט צדק, היא חובה! משעלולות זכויות אלה לפגוע/לפגום בתהליך עשיית הצדק-מן הדין להשעותם/לדחותם, עד תום המשפט. יתאפק המתבטא, תתאפק העתונות ויאזר בסבלנות גם הציבור,,,עד ייחרץ דין

      ארכיון

      פרופיל

      אברהםפכטר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין