כותרות TheMarker >
    ';

    ashorer

    הַלְוַאי וְהָיִיתִי יָכֹל לְהַשְׁלִים כֹּל הַחֶסֶר
    הַמְּמַלֵּא יְרֹקֶת סְלָעִים בִּדְמָעוֹת צִפִּיָּה

    ענף זית מסוקס - פרק ג'

    19 תגובות   יום חמישי, 21/6/12, 16:00

     

     

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/1135949/
       

     

     

       ענף זית מסוקס


                                                         פרק ג'


     

    הקשישה הייתה בעבור ילדי השכונה מכשפה. איזו אישה שהם מכירים צווחת מילים שאיש לא יבינה כקשישה זו? מי מכל אלה שהכירו, היה מקומט וכפוף כקשישה זו? אפילו סבתי עליה השלום שגילה היה יותר משמונים, התהלכה זקופה ממנה.


    כשילד היה ממרה את פי הוריו, היו אומרים לו: "אם לא תעשה כך או כך, נקרא לקשישה המכשפה" והילד היה אץ רץ ומקיים את דברי הוריו, רק שלא יקראו לקשישה. לא כך חשבו המבוגרים, אך כך יכלו על הילדים. זוכר אני שהודיעו לכל הורי הגן כי ביום המחר, תגיע אחות להזריק חיסונים לכל ילדי הגן. אני, רעדתי כולי מחלחלה במחשבה על המחט הארוכה שתחדור לזרועי. הודעתי חגיגית שמחר לא אלך לגן ודבר לא יעזור. אימי ניסתה לשכנעני שזריקה היא דבר טוב ומחזק את הגוף. הבטיחה לי כל ההבטחות שבעולם. אפילו הבטיחה לתת לי עשרה גרוש לקנות שתי סוכריות סומסום בצורת דג. אך אני בשלי, מחר לא אלך לגן. עד אשר אימי נשאה את נאום יום הדין: "כל ילד שלא יגיע מחר לגן, הקשישה המכשפה תבוא בעצמה להזריק לו זריקה". כמובן מול איום כזה דבר לא יעמוד.


    הליצנים בינינו, אהבו לחקות אותה. היו אוחזים בענף וצורחים מילים. היו עושים עצמם רודפים אחרינו. היו כאלה אשר היו אמיצים יותר, בשקט מגיעים עד דלתה של הקשישה, מקישים על הדלת ובורחים. הקשישה הייתה יוצאת, מרימה מקלה, ענף זית מסוקס, אל הילד הבורח וצועקת לו דבר מה אשר אינו מובן לו ונשמע כמו קללה:


    "מישגנע, מישגנע".


    מבוגרים שראו את מעשי הילד היו גוערים ואומרים שאין הדבר יפה. מאיימים ומזהירים.


    לא היינו רעים. קהילה מלאת חסד הייתה קהילתנו. ליבם של רבים נכמר על הקשישה. ביקשו להתקרב אליה, לשאול אם צריכה דבר מה. אם צריכה עזרה וסעד. היו ששאלו בינם לבין עצמם, ממה מתקיימת הקשישה, האם אין לה קרוב שיכול לעזור לה או לפחות לארח לה חברה. אך איש לא ידע מה לעשות וכיצד להתקרב אליה.


    כך חייתה בינותינו הקשישה, בודדה וגלמודה כמעט שנה. הייתה יוצאת לשוק פעם בשבוע וממלאת סלה הקלוע בסיבי חבל: מעט ירקות, פירות ושאר מצרכי מזון לשבוע. בכל בוקר יצאה לחצר ביתה לטאטא הרצפה מעלי העצים ובערבים, פעמים הייתה יושבת תחת עץ התאנה שבחצרה.  


    היחידה שהצליחה לדבר עם הקשישה הייתה סבתי. לדבר ממש! ספק רב אם קשישה זו הבינה אותה. הקשישה הייתה משיבה ועונה וספק רב אם סבתי הייתה מבינה אותה. החברות ביניהן התחילה במעשה שכך היה: ניסים בנו של שלום הירקן אשר היה מהשובבים הגדולים בין הילדים, נהג להראות לנו הילדים את אומץ ליבו והיה מעז להתקרב ממש לקשישה. ניסים העז אפילו לטפס על עץ התאנה אשר בחצרה של הקשישה ולקטוף תאנים לשמחתם של הילדים אשר חיכו לתאנים זבות הדבש אשר היה קוטף מעץ הקשישה.


    והנה באחת הפעמים כשניסים נמצא על העץ, יצאה הקשישה לחצר ומקלה, ענף זית  המסוקס בידה. ניסים ראה אותה ומבהלה זרק את התאנים על ראשה של הקשישה, קפץ מהעץ וברח. אנו הילדים ברחנו מהמקום כל עוד נפשנו בנו. נפגשנו שוב, מתנשמים בכבדות מהריצה המבוהלת, ליד בית הכנסת, חיוורים מפחד. וניסים? גיבור הוא:


    "ראיתם כמה אני אמיץ ולא מפחד?" צרח בהנאה בצרחות של ילד. עודו מצווח את גבורתו והנה יד הופיע מאחריו, אחזה באוזנו ומשכה.


    "אי, איה" יבב ניסים.


    מאחור הופיע סבתי עליה השלום, זקופה ותמירה על אף שמונים שנותיה, בידה סלה הקלוע ובו כדורי הצמר והמסרגות המוכרות לנו כל כך שהרי כל הסוודרים, הכפפות, הכובעים, הגרביים והצעיפים של נכדיה הרבים שבהם היינו עטופים בחורף, היו מעשי ידיה. כשסבתי שמעה את התפארותו של ניסים, משכה באוזנו ולא הרפתה.


    "י'נישׁים (שין ימנית) י' נישׁים, מג'ל מרה, נשופק תתלע לסזרה תלעז'וזה, שוף שנעמלק, שמעת? נעבי פמק בפלפלה חרה, שוף!" (י'ניסים י'ניסים, עוד פעם אראה אותך עולה על העץ של הזקנה, תראה מה שאעשה לך, שמעת? אמלא את פיך בפלפל חריף). לשים פלפל חריף בפה היה מהאיומים הכי מאיימים. והוא ניסים מיילל בקול, מבטיח לא להתקרב שוב לביתה של הקשישה.


    לאחר שסבתי תקעה בניסים מבט חמור המוכר לי כל כך, שחררה את אוזנו, נאנחה והתחילה לטפס לעבר ביתה של הקשישה. הגיעה סבתי לביתה של הקשישה וזו עוד בחצרה ואינה מבינה מי קפץ קודם מהעץ מטיל עליה תאנים.


    "שלום עליק, אנה שושנה, ונתין? ז'בי ז'בי סרבה מיה, סחון אל יום", (שלום עליך, אני שושנה ואת? תביאי, תביאי לגימת מים, חם היום) אומרת סבתי ומתיישבת תחת עץ התאנה ומדברת כמו אל מכרה ותיקה המבינה כל מילה. מוציאה את כדורי הצמר ואת המסרגות ומתחילה לסרוג.


    הקשישה המסכנה אינה מבינה מי זאת שנכנסה אליה פתאום. אך ראתה את זיעתה מהטיפוס אל ביתה ומבלי להסס נכנסה לביתה, הביאה כד חמר מלא מים קרים וטהורים.


    "תודה רבּה" (בית דגושה) אומרת סבתי, אוחזת בכד מקרבתו אל פיה ומברכת: "ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך העולם, שהכול נהיה בּדבּרו" (בית דגושה) והקשישה שהרי יהודיה היא ואיזה יהודיה אינה יודעת מהי ברכה על המים רק משיבה: "אומין" (אמן) לוגמת לגימה נאה ומשיבה את הכד לקשישה.


    סבתי נאנחת, מחזירה את המסרגות לעיניים בצמר שיצאו ומתחילה לסרוג. הקשישה מביטה בה והיא מביטה בקשישה.


    "קעדי חדיה ושופי, נורא לק". (שבי ליד ואראה לך) ובידה מסמנת לקשישה לשבת לידה כפי שסבתי עושה עם כל אדם שהרי יודעת היא לדבר בידיים לא פחות מאשר בפה והקשישה שרואה את סימנה מתיישבת.


    סבתי אוחזת במסרגה, בידה השנייה מלפפת את הצמר סביב אצבעה, מתחילה לסרוג ומסבירה בערבית ערבית מה היא עושה. וזו הקשישה מתבוננת בסקרנות.


    "סאיז אזוי שיין ווי דו שטריקסט".  (זה יפה איך שאת סורגת)


    וסבתי משיבה מה שמשיבה בערבית והקשישה מהנהנת.


    "אמול האב איך געשטריקט פאר מיינע זיסינקע קינדער, שמוליקל מוישאלע און די קליינע איטאלע", (פעם הייתי סורגת לילדים המתוקים שלי, שמוליק מוישה ואיטה הקטנה) נאנחת ועיניה דומעות.


    סבתי שומעת מהנהנת בהבנה רבה ומשיבה בערבית:


    "קליבק מעבי, מעבי בדמע ובלהוז'ע" (ליבך מלא, מלא בדמע ובכאב)


    והקשישה שנפתחה לסבתי התחילה לספר לה על ילדיה שנרצחו ועל בעלה וסבה שמהם הופרדו ומאז לא ראתה אותם.


    "אין מיינע אויגן זענען מיינע קינדערלאך געימערדערד אין איך האב נישט געקענט העלפן זיי",  (ילדי נרצחו על ידי ולא היה לי להושיע) יבבה הקשישה וסבתי שראתה את עיניה של הקשישה דומעות, החלה לדמוע יחד איתה ובערבית מנסה לנחמה.


    לאחר דקות והקשישה נרגעה מבכייה, הוציאה מכיסה תמונה מקומטת ובה צילום של שלושה ילדים. שני בנים ובת עם צמות. הילדים חייכו חיוך מאושר.


    "זעיסט ווי ביי איטאלע פעילט א ציינדאלע, זעיסט ווי זיס זי איז. קיק פאר א שמייכל האבן מיינע קינדערלעך".  (רואה את השן החסרה לאיטה, תראי כמה מתוקה היא, תראי איזה חיוך יש לילדים שלי) ובאצבעה הגרומה מצביעה על הילדה שבתמונה.


    סבתי מתבוננת בתמונה מחייכת ואומרת: "שכל זגאר, בן בּורת יושׁף, זגאר חלווין" (איזה ילדים, בן פורת יוסף,  ילדים מתוקים).


    כך מפטפטות להן שתי הקשישות. זו מדברת בערבית וזו ביידיש. זו מספרת על ילדיה וזו מספרת על ילדיה. בין לבין דומעות הקשישות או שפתאום חיוך זורח על פניהן.


    זה היה מפגשן הראשון, אך לא האחרון. סבתי המשיכה לבוא אל הקשישה. ישבה איתה, שתו יחד תה, התה שסבתי ידעה כל כך להכין. לשים את התמצית על הפרימוס יותר משעה, עד שהטעם היה ממש טעם שרוף. לזה הוסיפה סוכר בשפע. וכשמזגה הוסיפה לתוך כוס התה יחד עם התה, בוטנים קלופות, קלויות. שתיהן התענגו שעה ארוכה על כוס התה המהביל ואחר כך סבתי הייתה סורגת והקשישה העסיקה עצמה בדברים אחרים. שוחחו ביניהן כמו והן מדברות בשפה אחת, אך זו דיברה בערבית וזו ביידיש.


    כל מי שעבר ליד ביתה של הקשישה וראה את סבתי מדברת עם הקשישה היה נדהם. שמע שזו מדברת ביידיש וזו בערבית, מחייכות, דומעות או פורצות בצחוק מתגלגל, משתומם: "כיצד מבינות זו את זו?". אי אפשר גם שלא לחייך. ואני במבט לאחור במרומי גילי חושב שזה המראה הכי מצחיק שנראה מעולם. מדברות, מצחקקות, דומעות. זו בערבית וזו ביידיש.


    פעם שאלתי את סבתי מה מספרת לה הקשישה וסבתי הייתה אומרת שזו הקשישה, שאף את שמה לא ידעה, הייתה מספרת לה על משפחתה שמתה, על הסבל שעברה. הייתה מספרת לה על ילדיה שהיא כל כך מתגעגעת אליהם.


    ואני נדהם: "סבתא את לא מבינה עברית, איך תביני את הקשקושים של המכשפה?"


    "מכשפה? מי הכניס לראש שלך את השטות הזאת?" גערה בי.


    "כולם אומרים, היא מכשפה", התעקשתי.


    "בא ילדי, בא שב עליי". אלה הרגעים שהכי אהבתי אצל סבתי, לשבת עליה פירושו שעכשיו היא תספר לי סיפור.


    "הקשישה הזאת מסכנה, גלמודה, אף אחד לא מבין אותה", "את מבינה אותה" הפסקתי אותה. "כן, אני מבינה אותה. אני לא מבינה את מה שהיא אומרת, אבל אני מבינה מה היא מרגישה, ואני אומרת לך ילדי, הקשישה הזאת סבלה ועדיין סובלת סבל נורא. היזהר. אם לא מבינים אותה זה לא אומר שהיא משוגעת או מכשפה" ואני התביישתי.


    אך זאת סבתי. זו סבתי האישה החכמה שכל בני הקהילה היו באים אליה לכל בעיה. זו סבתי שאפילו רב הקהילה היה בא להתייעץ איתה בשאלות שבאו לפניו בעיקר שאלות של סכסוכי שכנים. וסבתי תמיד ידעה למצוא את הפתרונות והתשובות. זו סבתי. מה הפלא שהייתה מדברת עם הקשישה?


    וכל יתר בני הקהילה המבוגרים? הגברים ממילא לא הרבו שיחה עם נשים.  נשות הקהילה דווקא רצו להתקרב אליה, אך מחסום השפה מנע מהן. היו מביאות לה מידי פעם תבשיל או מאפה, אך לא יותר מכך. לא הצליחו יותר מכך. רק סבתי!

     

     

    * שוב תודה גדולה להלנה היפה על תרגום ליידיש.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/1/15 18:50:
      חכמת הלב.
        1/10/14 17:40:
      גם לנו הייתה מכשפה וקראנו לה היידיש פלאיידיש......נפלא
        25/7/12 21:56:
      אשר, ערבית איני דוברת, אבל האידיש שגורה על פי בזכות סבי וסבתי ז"ל, שהשתתפו בגידולי. נהניתי לקרוא את הדו-שיח המעניין בין סבתך דוברת הערבית ושכנתה (המכונה מכשפה) דוברת האידיש. דו-שיח של אמפתיה ופתיחות לזולת. נראה לי שכל ילדי השכונה למדו פרק בהלכות אדם מסבתך המופלאה. טלי*
        14/7/12 12:19:
      כשיש כימיה השפה המדוברת כנראה מיותרת. הסבתא היתה אישה חכמה וידעה איך להגיע אל לב הקשישה.
        5/7/12 08:21:
      אשר יקר, כמה יפה אתה מספר ומחייה דברים.... אהבתי את הסבתא שלך הטובה והחכמה....זה מזכיר לי את הימים הראשונים כאן בארץ כשסבתא שלי דיברה עם בעל המכולת בערבית והוא עונה בעברית ובכל זאת הבינו אחד את השני...היינו צוחקים ושואלים : סבתא איך הסתדרת? הייתה עונה : הוא מבין אותי......תודה אשר....סאלינה
        29/6/12 18:12:

      אשר חברי היקר נשיקה

      דרך הסבתא למדנו להכיר את הזקנה

      ואני עצמי לא דוברת ערבית ואידיש קריצה

      סיפור מעניין עם מוסר השכל.

      נהניתי. תודה.

        25/6/12 14:28:
      כל כך אמיתי שזה כואב. מה שהלב יודע. והמחסומים שאנו מציבים לפניו וסביבו - לשם מה? / פרק מרגש מאוד, אשר. תודה לך. / רבקה
        24/6/12 14:12:
      נזכרתי בסיפורים של סבתי...תודה, סיפור נפלא :)))
        24/6/12 11:27:
      סיפור מקסים ואנושי.
        23/6/12 03:40:
      מרקם אנושי יפה אתה מעלה כאן.
        22/6/12 23:50:
      פרק אנושי ומרגש...

      אשר בקשר למה שביקשתי ממך, את זה אני רוצה. התרגשתי מאוד מהפגישה בין השתיים. הפרק הזה החזיר אותי לילדות בבית שאן, ילדות של משפחה אחת אשכנזיה בשכונה של מרוקאים. אם היינו עושים מעשה לא טוב, היו מאיימים עלינו עם פלפל חריף שיכניסו לנו לפה. זה איום מרוקאי. אשכנזים יודעים רק לדבר, השכנים שלי יישמו את השיטות על ילדיהם. בניגוד לסיפורך השכנים שלי לא למדו אידיש,לא רומנית ולא גרמנית. אמי ואנחנו ילדיה אמצנו את השפה המרוקאית, מאכליה ומנהגיה. ככה שאי אפשר לדבר לידי בערבית מרוקאית או בערבית עירקית אני הכל מבינה. אתה תשלח לי את הפרק הזה, יש בו תבליני אהבה מרגשים. שבת עונג.

      יהודית

        22/6/12 09:53:
      פרק יפה שנהניתי לקרוא.
        21/6/12 23:30:
      אשר, חושבת שבל רחוב או שכונה היה המשוגע/ת של המקום, הילדים ידעו למצוא כאלה ולרקום סביבם סיפורים. וטוב שהייתה סבתך שנסתה להקל על אותה ישישה כאובה וסובלת.
        21/6/12 21:11:

      סיפור מרגש על יחסי אנוש.

      כשאין שפה משותפת משתמשים בשפת הגוף, שפת ההבעה, הצליל, הרגש, הקירבה והחיבה.
      גם כשאין הידברות במילים אפשר לקיים יחסי אנוש, אפילו כשהרקע והמוצא שונים לחלוטין.
      מצפה להמשך...
      רמי


        21/6/12 18:23:
      סיפורך מרגש ומרתק ורק מחזק , שההתחברות הכי טובה באה מה-♥.כתיבה רהוטה וזורמת,אהבתי
        21/6/12 18:22:
      אשר יקירי כאשר הלבבות מדברים ניתן לגשר על השוני בשפה. אכן תבונה רבה בסבתך ויכולת לחוש את הזולת, שזו התבונה הגדולה מכולן. מקסים!
        21/6/12 16:17:

      סיפור מעולה שמעורבבים בו עצב וצחוק

      ומה אתפלא השורר שהרי ירשתיDNA  

      משובח מזו הסבתא

      פרופיל

      ashorer
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון