על דת ועל כסף ועל מה שביניהם:

החלטת היוהמ"ש שניתנה בשם המדינה, להכיר במעמדם של הרבנים הרפורמים אינה סיבה למסיבה.  נהפוך הוא: יש כאן צעד נוסף שאינו רצוי ובלתי ראוי בכיוון של השתלטות הדת על מוסדות המדינה.

עידוד האמונה הדתית והתמיכה בה, אינם אמורים להיות חלק מתפקידיה של מדינה דמוקרטית ומתוקנת במאה העשרים ואחת.

אין שום סיבה טובה לכך שהמדינה תממן את אמונתם של אנשים באל כזה או אחר, וכמובן שגם לא את הדרך שבה הם בוחרים לבטא את אמונתם. המדינה יוצאת ידי חובתה בכך שהיא מאפשרת לכל אזרחיה חופש דת, אך מן הראוי שהמאמינים המעוניינים יעשו זאת על חשבונם. בין אם בכוחם הם ובין אם בעזרתו של האל הטוב והמיטיב שבו הם מאמינים.

במקום לעשות את הצעד המתבקש, היינו לפעול למען הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה, שלח היועמ"ש עוד עגל רעבתן לינוק מעטיניה המצומקים של הפרה המכונה מדינת ישראל.

למרות ששר הדתות והרב הראשי שלמה עמאר כבר מחו בפומבי על החלטת היוהמ"ש, איני מתיירא כלל שמא המאמינים האורטודוקסים יעשו מהחלטת היועץ המשפטי עניין גדול. מן הסתם גם הם מבינים שהגיעה העת להפסיק את ההפלייה רבת השנים, והאפשרות האחרת הבאה בחשבון היא הפסקת המימון של כל המאמינים בני כל הדתות והזרמים. לכך בוודאי שלא יתנו את ידם. על ענייני אמונה עוד אפשר להתפשר, אבל לוותר על כסף?!

גם שמחתם של הרפורמים על החלטת היוהמ"ש אינה במקומה, ואינה יותר משמחת עניים ברוח ובערכים.  שמחה זו מלמדת בבירור, שבעניין החמדנות הם אינם שונים כלל מאחיהם האורטודוקסים, וכי סדנא דארעא חד הוא. כאן המקום להזכיר להם את הנאמר בפרקי אבות, ואשר עמיתיהם האורטודוקסים כבר שכחו מזמן: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות"...

ניתן לשער, כי בבוא היום, כאשר יבוא גורו חדש, ויקים זרם חדש ביהדות, ותבוא דרישה להכרה ולסיוע של המדינה ברך הנולד, יעשו האורטודוקסים והרפורמים יד אחת כדי למנוע את הרעה הגדולה הזו. הכל לשם שמים כמובן...

גם אם ניתן להבין את פשר שמחתם של הרפורמים על ההחלטה המיטיבה הזו, שהרי הם עומדים להצטרף מעכשיו אל חוג הנהנים מגזל הקופה הציבורית, קשה יותר להבין מה משמח כאן את הציבור החילוני. אין זאת, אלא שכעסם ותסכולם של החילונים על כך שהם נאלצים מזה שנים ארוכות לממן מכיסם הנקוב את אמונתם הדתית של עובדי השם, סימאו את עיניהם עד שאינם מבינים, שמימון התנועה הרפורמית לא יגרע פרוטה מתקציביהם של האורטודוקסים, אלא יטיל משא כבד נוסף על הציבור כולו. זה פִשרה הנכון של החלטת היועץ, וזו תהיה תוצאת עמדתו החדשה.

הריח הנודף למרחקים מהחלטת היוהמ"ש אינו ריח של קולון אלא של קלון. בהחלטתו הבהיר היועץ באופן הברור ביותר, שאינו רואה את עצמו כממונה על שמירת שלטון החוק ואופייה הדמוקרטי של המדינה, אלא כעורך הדין של הממשלה. זאת ותו לא.  בגמרא נאמר כי תלמיד חכם יודע לטהר את השרץ בק"נ טעמים. זה נחמד, אך בין אם טהור ובין אם טמא - שרץ נשאר לעולם שרץ, וזאת לא יוכלו לכבות גם אלף כבאים ולא אלפיים תלמידי חכמים.

הדמעות הזולגות מעיניי בראותי את הרבנות הרפורמית בשמחתה על החלטת היוהמ"ש, אינן בשום פנים ואופן דמעות של גיל. לא מאהבת מרדכי החליט היוהמ"ש מה שהחליט, אלא מתוך כוונה לשמר ולהנציח את העוול המתמשך של מימון אמונתו הדתית של חלק מן הציבור על ידי כלל הציבור. הוא אמנם תיקן בהחלטתו עוול של אפלייה מתמשכת כלפי היהדות הרפורמית, אך שכח שאין מתקנים עוול בעוול. משמעותו של התיקון שנעשה על ידו, היא שיש לצרף אל הנהנים מגזל הקופה הציבורית, עוד ציבור רעב ובעל תאבון.

לא יודע למה, אבל הסיפור הזה מזכיר לי את המעשה ביהודי שבא אל רופאו עם בעיה: "דוקטור, אשתי משלשלת, מה לעשות עם זה?"

השיב לו הרופא: "אני לא הייתי עושה מזה צימעס"....

צר לי מאד נכבדי היועץ המשפטי לממשלת ישראל - הצימעס הזה שרקחת לנו בפעם הזו מדיף ריח עז של... – אתה יודע של מה. או כמו שנאמר בבדיחה אחרת: הוא אולי כשר, אבל ללא ספק מסריח.

עודד אל-יגון