בצבא היתה שאלת קיטבג. המפקד- לעלות על ההר עם קיטבג או בלי? והתשובה היתה שאם כבר שאלת אז תעלה עם.

עכשיו באות שאלות דור שלישי. למה לכל הרוחות אני צריך את האיי פאד אם האסוס הקטן עובד. ואם כבר שאלתי למה אני גורר אותו לכל מקום ועובד עליו במקביל.

תשובות אפשריות.

א.  כדי להוכיח שגברים הם מולטי טסק לא פחות ובניגוד לטענה המגדרית הידועה.

ב.  מפני שהצילומים על המסך הדק הבוהק נראים טוב יותר. ואפשר לראות עליו סרט כשהוא על הברכיים. הוא לא כבד. והוא לא מתחמם.

ג.   לא צריך רמקול איכותי נייד. הצליל שהאיי מפיק סביר בהחלט. וחוץ מזה – כשבא לי הוא מסוגל להקריא לי טכסטים מסומנים בקולה של אלמונית. וכבר קרה לי שבאמצע ישיבה בנגיעה לא ממוקדת במסך פצחה האלמונית את פיה והחלה להקריא בקול.

ד.  הנגיעה ישירות במסך הקטן במקום להשתמש בעכבר מייצרת הרגל מותנה. זה קורה בטאבלט ובסלולרי ואחר כך אי אפשר להסתפק עוד בעכבר.

ה.  המיתוג והבידול של אפל כמוצר ייחודי עובד. מפני שאם כל כך הרבה גולשים טוענים שהם לא יכולים בלי – הסקרנות שלי תהרוג אותי אם לא אקח אחד.

או. קיי. מודה. אף לא אחת מן התשובות לעיל. זה עניין של אהבה לגאדג'טים. הצורך לנסות אותם.

ואם כך – מה תעשה לי העובדה שבכל עיר באירופה וגם במידל איסט אי אפשר לנוע בדרכים בלי לראות את הפרצוף החדש של סמסונג גלקסי שלוש.

והגלקסי הזה עובד במסרים שלו על אשליית דיאלוג אדם-מכשיר. הוא קורא אותך. הוא יודע את רצונך. הוא מתאים את עצמו למה שאתה צריך ומתי שאתה צריך.

איפה החיסון? איפה אני יכול לרכוש חיסון מגאדג'טים? כי אני מהמר שאני ארכוש את הגלקסי השלישי. כלומר עלול לרכוש. מתי אוכל לצפצף ולהישאר עם הסלולרי 2 והנייד הקטן והמקלדת היעילה שלו עם מסמכי הוורד ובלי הטובות של "אפלסטור"?

ואיך אפשר שפגשתי גם אנשים ונשים שיש להם סלולרי עגול מיושן כזה והם נראים מאושרים למדי?

חצי נחמה. אני מתבונן במסך שלפני. הנה חברים לרשת שיש להם השגים ומעמד מקצועי. שיש להם מה להגיד. והם מעלים חמש אמירות פייסבוקיות ליום. לא אחת. לא שתיים. חמש לפחות. 

מה מניע אותם? הצורך לתקשר יותר? להשפיע? להיות כלי תקשורת של אחד? בלי עריכה. נטול צנזורה. זה מה יש לי להגיד ותתפוצצו לכם? ואם אתה לא שם אתה לא?

והתגובות שיוצרות הרגל. והמעגל של אמירה תגובה שיוצר התמכרות. והכלי המוביל את המסר הוא חלק מן הקסם. 

ואני מבין את המיידיות. מפני שהלכתי ברחובה של עיר. וצילמתי משהו עם הלוח הזה של ג'ובס. ובאותה דקה של פוסט צילום  ידעתי שאני יכול לתקשר אותו לאחרים. לשתף בחוויה ולהוסיף מספר מילים. בסטילס או בוידיאו. בזמן אמת. בלי ציוד. בלי תאורה. בלי סאונד מן. 

ואין צורך להעביר מכלי לכלי. או בפוסט שלם. די בהצהרה אחת. לא עוד 500 מילה. 50 הן יותר מדי. ואם זה טוויטר שאני לא מתחבר אליו משום מה – קצר עוד יותר.

כן אלה צעצועי הפקת מסרים ותקשורת לילדים ומבוגרים והם מחברים דורות ומגשרים.  ואין לי תשובה למה הם הופכים להרגל. ועם ההתמכרות הזאת שאני בסך הכל אוהב - אצטרך להתמודד לבד. 

בינתיים – מחכה לממציא החיסון מגאדג'טים.

הערכה – הוא יהפוך למיליארדר.