השבוע חגגנו לאבי יומולדת 70. מאחר ולא כל יום חוגגים יומולדת או מחליפים קידומת, התאספנו הילדים והנכדות (כמובן) במסעדה איטלקית נחמדה. בין ביס לביס הייתה תוכנית אמנותית בהשתתפות אחותי ששרה ואחי שליווה אותה עם הגיטרה. השיעורים שהיא לוקחת בפיתוח קול כדי להיות זמרת עשו פלאים, ואפילו בעל המקום שהגיע מפעם לפעם לשולחן שלנו בדרך למטבח עצר, עשה סיבובים ורקד.. אחי התגלה ככישרון אמיתי עם הגיטרה, כאשר אחרי שאחותי סיימה את לשיר את השירים שלה, לקח את הגיטרה, וליווה את כולנו עם האקורדים של שירים מוכרים שהוא פשוט קלט מהשמיעה, ואחר כך הפתיע כשליווה את עצמו בשיר בספרדית שהוא אוהב וקלט את המילים לבד. כשהגיע זמן הקינוח, בעל הבית הופיע עם חתיכת עוגה עם זיקוק ושר לאבי "יומולדת שמח" באיטלקית.
אבא שלי, שבדרך כלל אינו מכביר מילים, נשא נאום על כך שהוא אינו נעשה צעיר יותר, וגיל 70 זה גיל מכובד, והוא שמח מאוד שהוא זכה לראות את הילדים שלו מצליחים בכל מה שהם עושים, ושהוא זוכה לראות את דור הנכדים; הוא מרגיש שהוא קיבל את כל מה שהוא ביקש והוא מרגיש אדם עשיר מאוד. הנאום הזה, נאום נדיר ביותר, גרם לכולנו לדמוע.

נהנינו מאוד באותו ערב, וסוכם על המשך ביומולדת של אחי שיהיה בעוד כחודש.
אנחנו עדיין כולנו במעין "היי" מאותו ערב נדיר.